ערב זיכרון לשואה ולגבורה
מפגש המועדון של השני במאי, הוקדש לשבת אחים גם יחד ולהעלאת זיכרונות מ"שם". יו"ר ועדת התכניות ומנחה הערב שלום וואנו, הזמין לערב זה שני חברי מועדון, וכן אשת חבר, שיספרו על זיכרונות מהשואה במקומות בהם שהו באותן שנים. הערב נפתח בנגינת כינור מרגשת של הנגן אלכס, שבחר לבצע את הנעימה מהסרט "רשימת שינדלר". לאחר הנגינה הקריא מנחה הערב את "נזכור" מאת ניצול השואה אבא קובנר.
נזכור- אבא קובנר
נזכור את אחינו ואחיותינו, את בתי העיר ואת בתי הכפר , את רחובות העיירה שסאנו כנהרות
ואת הפונדק הבודד עלי אורח, את הישיש בקלסתר פניו
את האם בסודרה, את הנערה בצמותיה
את הטף, את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם את כל עדת היהודים
אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי .
את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת, את האישה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו .
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת, את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד ואת שקפצו ידיהם לאגרוף
האגרוף שחפך את הברזל -הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד
והם ברי הלבב , והם פקוחי העיניים, והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע.
נזכור את היום, את היום בצהריו .
את השמש שעלתה על מוקד הדמים את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים
נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.
יזכור החי את מתיו -כי הנה הם מנגד לנו
הנה ניבטות עיניים סביב סביב
ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.
לאחר מכן הוזמנו לבמה על ידי מנחה הערב שלום וואנו. שלושת מספרי הזיכרונות- יעקב מלצר, יאנק פוקס וקוטי ברגמן.
ראשון המספרים היה יעקב. מלצר. יעקב נולד בצ'רנוביץ ,ברומניה, בשנת 1922 . עם סיום לימודי הבגרות, החלה תקופת השואה מבחינתו. הרוסים נכנסו לרומניה. שלושה משבעת אחיו, גויסו לצבא האדום. שניים מאחיו כבר היו בפלסטינה, וברומניה נותרו : יעקב, אחיו והוריו . בשנת 1946 , עלה ארצה בעלייה בלתי ליגלית, נאסר לשלושה חודשים במחנה המעצר- עתלית, לאחר מכן, הועבר לקבוץ תל-יצחק. יעקב אב- לשני ילדים, וסב- לששה נכדים. יעקב מלצר השתתף במלחמת העצמאות כחייל ההגנה בכיבוש חיפה ולאחר מכן כחיילבגדוד 22 ונפצע בקרב על הגנת קיבוץ מנרה. הוא בוגר הטכניון העברי בחיפה ותושב העיר. כמהנדס התמחה בנושא "חיסכון מים בתעשייה" ועל הישגיו בתחום זה הוענק לו פרס קפלן.
יעקב כתב ספר על חייו בתקופת השואה, בשם "המסע של ינקו" –מצ'רנוביץ דרך טראנסניסריה לירושלים 1946-1941. הוא פורס את מה שראה וחווה בגטאות צ'רנוביץ, ז'מרינקה, על מחנה המוות באלקי ועל ניסיונות הבריחה למוגילב.מכל פרטי העלילות הוא בחר לספר לחברים על השחרור, לאחר ששהה בעליצת גג בגיטו ז'מרינקה עם אנשים נוספים. על המפגש שלו הראשון לאחר שנות סבל עם חייל מהצבא האדום, ועל החלטתו להתנדב ולשרת כחייל בצבא האדום עד לתום המלחמה, שחרורו מהצבא ההכנות לעליה לארץ, שבסופו של דבר התגשמה והסתיימה במחנה המעצר למעפילים בעתלית.
ה"מסע של יאנקו" הוא סיפור קורותיו של המחבר בתקופת השואה במחנות בטראנסניסטריה, השירות שלו כחייל בצבא האדום במלחמתו נגד גרמניה הנאצית, ועלייתו ה"בלתי חוקית" לארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. המסע מתחיל בעיר צ'רנוביץ, עם פרוץ המלחמה ביוני 1941 י ומסתיים עם הנחיתה בנמל חיפה. ביולי 1946 בספר מתוארים מקומות ומשטרים, אירועים ואנשים, מעשים ומחדלים, בעולם בו קרסו הנורמות המקובלות. בכדי להישרד היה צריך להמציא וליישם דרכי התנהגות חריגים שיתאימו לכללי המשחק החדשים והמשתנים. בצד הרוע והאכזריות נפגש המחבר עם גילויים של אהבת הזולת וגדולת נפש, גם מצד אלה השותפים למצוקה וגם מצד אלה שכנגד. סיפורימ קטנים ואנושיים, לפעמים קשים ולפעמים מעלים חיוך סלחני, כולמ אמיתיים- חלק קטן מהעושר הבלתי נדלה של רוח האדם.
המספרת הבאה לערב, הייתה קטי ברגמן,. קטי נולדה בהונגריה, בפברואר, 1942 , למשפחת שטרסר, את השואה חוותה כילדה קטנה. קטי נשואה לחברנו אריה,ברגמן זכתה לגדל שלושה בנים, והיא כיום סבתא לשמונה נכדים, קטי בחרה להתמקד באפיזודה אחת, יוצאת דופן ומרתקת, מקורותיה וקורות וכל החלה קטי בסיפורה: לכל אדם אשר יצא חי מהשואה יש סיפור ,אחרת לא היה שורד. באתי לספר על "רכבת החיים" סיפור עליו גדלתי אך התפרסם רק בשנים אחרונות. אך לפני כן אספר מעט על משפחתי - אני דור ראשון לשואה אך מרגישה כדור שני ,במובנים רבים ;הרוב ידוע לי מסיפורים ולא מזיכרונות. הזיכרונות שלי הם לאחר השחרור מהמחנה טלטלות ממחנה פליטים אחד למשנהו עד לעלייתנו ארצה ב 1948 . נולדתי בהונגריה לאב קומוניסט . ב 1936 אבא התנדב למלחמת האזרחים בספרד הוחזר להונגריה ב 1942 נאסר כאסיר פוליטי נשלח לחזית בברית המועצות ומשם לא חזר. אימא נשארה עם אחותי הגדולה ואיתי והייתה תחת מעקב מתמיד. רק שכשחזרנו להונגריה אחר המלחמה נודע לאימא שהרוסים השתמשו באסירים כמגלי מוקשים. ב 1944 שנה לפני תום המלחמה הגיע אייכמן להונגריה ולהפתעתו תוך שלושה ימים קיבל את שמות כל יהודי הונגריה ממרשם התושבים. 70 אחוז נספו תוך מספר חודשים, אנו היינו ברי מזל נשלחנו לגטו ומשם לאוסטריה (נמנינו על קבוצת קסטנר וכך הגענו לברגן בלזן ולא לאושוויץ· כאן אני רוצה להוסיף,שקסטנר עשה כמיטב יכולתו בתנאים הבלתי אפשר"ם של אז, במאמציו להציל כמה שיותרי'הודם ב'ם צעירים' אשר לא היה באפשרות משפחותיהם לשלם עבורם, ואכן בזכותו ניצלו קרוב ל 2000 איש. קביעתו של השופט בנימין הלוי כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" מורה על חוסר הבנה מוחלט את המציאות של אותה תקופה. ברגן בלזן לא היה מחנה השמדה אך היה מחנה מוות, אנשים מתו עקב רעב מחלות ומסדרים אין סופיים בקור מקפיא ,והוצאות להורג על כל דבר פעוט. נדבקתי כמעט בכל מחלה אפשרית, ביניהם דיפתריה קשה על סף חנק· קצין אס אס ששרת כרופא מהמחנה ערך ביקור בצריף שבו שכבתי על דרגש צר, נעצר לידי ואמר חבל על הילדה הזאת שתמות, הוא דאג לאשפז אותי בבית חולים הונגרי גרמני מחוץ למחנה סיפק לי תרופות ואוכל ודאג לי אישית. אחר שהבראתי הוחזרתי למחנה, שלמרות שנראה היה שהמלחמה על סף סיומה לא היה שום שינוי ממשי ,אנשים הלכו ונחלשו ,יום יום נערמו ערמות חדשות של מתים, קבוצות חדשות המשיכו להגיע ואחרות הועברו למקומות בלתי ידועים. .באמצע אפריל 45 כעשרה ימים לפני תום המלחמה דחסו הגרמנים כאלפיים חמש מאות איש ברכבת משא שדהרה לכוון טרזנשטאט, ההוראות היו חד משמעותיות- באם לא יצליחו להגיע ליעד עליהם לפוצץ את הרכבת העמוסה באנשים ;מעל אחד הגשרים מעל נהר האלבה. לאחר נסיעה אין סופית הרכבת עצרה, לא ידענו היכן אנחנו כי הקרונות השארו נעולים. לפתע נשמעו דפיקות על דפנות הרכבת נפרצו הדלתות. נדהמנו למצוא את עצמנו על גדות נהר האלבה ולפנינו שני ג'יפים ושני טנקים אמריקאים, בתחילה לא הבינו האמריקאים את המתרחש אך כאשר נפרצו הדלתות ומאות אנשים דחוסים בעמידה חלקם בין החיים וחלקם מתיםהחלו לזחול החוצה- החלו לעכל את מה שראו עינייהם, מחקירת שומרי הרככת התברר שההוראות היו מפורשות שאין להשאיר איש בחיים אלא לפוצץ את הררבת עם חומר נפץ שהיה באחד הקרונות במידה ולא יצליחו להגיע למחנה ההשמדה טרזנשטאט, כשהורדנו מהרכבת הורו לנו ללכת לעבר הכפר הקרוב ולבקש אוכל ועזרה אך רוב האנשים לא יכלו כלל לעמוד על רגליהם. בעיצומה של הלחימה בגרמניה החליט קולונל בשם פרנק טאוורס שפיקודיו מצאו את הרכבת, לעצור את התקדמות כוחותיו ולהפנות את כל המשאבים להצלתם של היהודים שהיו ברכבת, הוא החרים מספר משאיות צבאיות שהיו אמורות להגיע לחזית על מנת להעביר אותנו למקום ישוב קרוב. בתחילה הועברנו לכפר גרמני אשר אנשיו ס רבו להקצות לנו אוכל ומקום, רק לאחר איומים ניאותו לשתף פעולה, משם הועברנו לשדה תעופה צבאי נטוש ומשם פוזרנו בין מחנות הפליטים והעקורים. לפני מספר שנים הגיע לידי ספר של צלם אמריקאי מהניישונל גאודרפיק בו סופר סיפור הרכבת כפי שהוא רואה אותו כחייל צעיר מהצד השני של המתרס . הסיפור היה כה דומה למה ששמעתי בבית. הוא החל לצלם את שברי האדם חלשים, מלוכלכים, נלחמים על חייהם והוסיף גם תמונות ממחנה ברגן בלזן אליו נכנס מאוחר יותר עם שחרורו של המחנה. איש מבני משפחתו בארה"ב לא האמין לו שהתמונות אוטנטיות, שבור עזב את הבית,חי שנים בשמורה אינדיאנית ומאוחר יותר הפך צלם ועיתונאי של הניישונל גאוגרפיק, לפני כ 9 שנים מורה להיסטוריה בתיכון בארהייב ביקש מתלמידיו לראיין לוחמים ותיקים ממלחמת העולם הש~"אחד התלמידים ראיין את סבו "קרל וולש" שופט בפלורידה שהיה אחד משני מפקדי הטנקים. המורה הלך שבי אחר הסיפור ונוצר קשר בינו ובין ג'ורג' גרוס-מרצה באוניברסיטה בקליפורניה שהעביר למורה צילומים שצילם ביום שחרור הרכבת. המורה העלה אותם לרשת וניצולים מהעולם אם כי בודדים יצרו עמו קשר. המעגל הלך והתרחב ובשנת 2007 אורגן מפגש בין הניצולים והמצילים בארה"ב. לפני כשנה קבלתי שיחת טלפון מאשה לא מוכרת לי. לאחר שאימתה איתי את זהותי ולהפתעתי סיפרה כי היא הגיעה אלי בעקבות ארכיונים במחנה ברגן בלזן ובו מתועדים שמות האנשים שהועלו על הרכבת לפני תום המלחמה. אביה היה אז בן 13 כשהוא עלה לרכבת, ורדה החליטה לחקור את הסיפור ולאתר ניצולים מהרכבת. כאשר שמעה על הקשר המתחדש~ לאחר שיחות עם המורה ועם הקולונל טאוורס החליטה לארגן פגישה בין הניצולים. לפני כשנה נפגשנו כמה עשרות אנשים והוחלט להזמין לארץ את קולונל טאוורס שהינו בן 93 כיום אך רהוט וצלול. ואכן ב 18 במאי השנה תיערך פגישה בינו לביננו במכון ויצימן, הוא צפוי להגיע ארצה בליווי נכדו ונשמע ממנו את הסיפור בגוף ראשון. המפגש יתקיים במעמד שגריר ארה"ב בישראל, הנספח הצבאי האמריקאי ,הרב הצבאי של צה"ל ושר המדע והטכנולוגיה פרופ' הרשקוביץ' . ההזמנה למשך שבועיים ממומנת על ידי הניצולים בארץ.
השלישיי בין מספרי זכרונות השואה היה.יונה ינק פוקס, נולד בלבוב בשנת 1925. כנער נאלץ להתמודד עם השואה. וסיפורו מופלא ויוצא דופן. לאחר עלותו לארץ,לחיפה ב 1945, עסק בעבודות רבות, עד שבאקראי, הגיע לעבודת לילה, כנהג מונית., משם, בזכות כושר מנהיגותו הפך למנהל התחנה ומאוחר יותר עסק בתיירות בהצלחה לא מבוטלת. כיום הוא גמלאי אך במסגרת עסקי התיירות היה סוכן של הצי השישי האמריקאי והספור האישי שלו עבר בהרצאות על הרבה נוסעות אוירונים, במרכז NATO באיטליה, כמו כן של ארה"ב NAVAL ACADEMY . וכן הופיע עם סיפורו האמריקאית DOCUMENTARIS . ינק מוזמן לספר את סיפורו המיוחד במקומות רבים, הן בארץ והן בחו"ל, ובביקור בביתו ,אפשר לראות קירות שלמים המכוסים בתעודות הוקרה והערכה - מהמוסדות השונים בהם הרצה.יאנק נשוי לאינה, אב ל 3- ילדים וסב ל - 14 נכדים. אתמול, במסגרת הטכס הממלכתי של ערב יום השואה זכה ינק להדליק ב"יש ושם", את משואת "יום השואה", משואה אותה מדליקים כל שנה, ששה אנשים, לזכר ששת מיליון הנרצחים. יאנק פתח ואמר: מזה כמה שנים אני מרצה בתור עד בית לוחמי הגטאות. כתבתי לפני 40 שנה ספר שנמצא בבית לוחמי הגטאות "דואר שדה 27023" בזמן השואה הייתי נער בן 16בגטו לבוב, בלבוב היו כ 300 אלף איש- מחציתם יהודים, והשאר אוקראינים ופולנים.עם כניסת הגרמנים, ניתנה לאוקראינים/פולנים "יד חופשית" והם הרגו מיד כשמונת אלפים יהודים במכות ובאלות.האיזור שהוכרז כגטו הוקף חומה ובוצעו שם אקציות להשמדת יהודים לעתים קרובות. מהגטו נשלח עם אביו ואחיו למחנה ינובסקה. החיים היו קשים, וכללו תליות יום יומיות והוצאות להורג ליד "קיר המוות".בספטמבר 1942הצליחו לברוח מהמחנה על רכבת משא לרוסיה הכבושה בידי הנאצים. במהלך הניסיונות לשרוד השיג מדים של חייל גרמני חיל האוויר הנאצי. תוך ניצול אי סדרים שהיו במקום לגבי זיהוי יחידות צבא, הצליח להתחזות בתור חייל גרמני עם תעודות מזויפות. במהלך התקופה, בעזרת התחזות כחייל גרמני הצליח להציל כ-20 יהודים. שרובם הגיעו ארצה. כל הסיפור המופלא במלואו מופיע בספר שכתב, אשר עותקים ממנו נמצאים למשמרת ב ביד-ושם בירושלים ובבית לוחמי הגטאות.
------------------------------------
כתב וערך: יורם קנטר
צילומים : יורם נאומן
מפגש המועדון של השני במאי, הוקדש לשבת אחים גם יחד ולהעלאת זיכרונות מ"שם". יו"ר ועדת התכניות ומנחה הערב שלום וואנו, הזמין לערב זה שני חברי מועדון, וכן אשת חבר, שיספרו על זיכרונות מהשואה במקומות בהם שהו באותן שנים. הערב נפתח בנגינת כינור מרגשת של הנגן אלכס, שבחר לבצע את הנעימה מהסרט "רשימת שינדלר". לאחר הנגינה הקריא מנחה הערב את "נזכור" מאת ניצול השואה אבא קובנר.
נזכור- אבא קובנר
נזכור את אחינו ואחיותינו, את בתי העיר ואת בתי הכפר , את רחובות העיירה שסאנו כנהרות
ואת הפונדק הבודד עלי אורח, את הישיש בקלסתר פניו
את האם בסודרה, את הנערה בצמותיה
את הטף, את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם את כל עדת היהודים
אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי .
את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת, את האישה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו .
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת, את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד ואת שקפצו ידיהם לאגרוף
האגרוף שחפך את הברזל -הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד
והם ברי הלבב , והם פקוחי העיניים, והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע.
נזכור את היום, את היום בצהריו .
את השמש שעלתה על מוקד הדמים את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים
נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.
יזכור החי את מתיו -כי הנה הם מנגד לנו
הנה ניבטות עיניים סביב סביב
ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.
לאחר מכן הוזמנו לבמה על ידי מנחה הערב שלום וואנו. שלושת מספרי הזיכרונות- יעקב מלצר, יאנק פוקס וקוטי ברגמן.
ראשון המספרים היה יעקב. מלצר. יעקב נולד בצ'רנוביץ ,ברומניה, בשנת 1922 . עם סיום לימודי הבגרות, החלה תקופת השואה מבחינתו. הרוסים נכנסו לרומניה. שלושה משבעת אחיו, גויסו לצבא האדום. שניים מאחיו כבר היו בפלסטינה, וברומניה נותרו : יעקב, אחיו והוריו . בשנת 1946 , עלה ארצה בעלייה בלתי ליגלית, נאסר לשלושה חודשים במחנה המעצר- עתלית, לאחר מכן, הועבר לקבוץ תל-יצחק. יעקב אב- לשני ילדים, וסב- לששה נכדים. יעקב מלצר השתתף במלחמת העצמאות כחייל ההגנה בכיבוש חיפה ולאחר מכן כחיילבגדוד 22 ונפצע בקרב על הגנת קיבוץ מנרה. הוא בוגר הטכניון העברי בחיפה ותושב העיר. כמהנדס התמחה בנושא "חיסכון מים בתעשייה" ועל הישגיו בתחום זה הוענק לו פרס קפלן.
יעקב כתב ספר על חייו בתקופת השואה, בשם "המסע של ינקו" –מצ'רנוביץ דרך טראנסניסריה לירושלים 1946-1941. הוא פורס את מה שראה וחווה בגטאות צ'רנוביץ, ז'מרינקה, על מחנה המוות באלקי ועל ניסיונות הבריחה למוגילב.מכל פרטי העלילות הוא בחר לספר לחברים על השחרור, לאחר ששהה בעליצת גג בגיטו ז'מרינקה עם אנשים נוספים. על המפגש שלו הראשון לאחר שנות סבל עם חייל מהצבא האדום, ועל החלטתו להתנדב ולשרת כחייל בצבא האדום עד לתום המלחמה, שחרורו מהצבא ההכנות לעליה לארץ, שבסופו של דבר התגשמה והסתיימה במחנה המעצר למעפילים בעתלית.
ה"מסע של יאנקו" הוא סיפור קורותיו של המחבר בתקופת השואה במחנות בטראנסניסטריה, השירות שלו כחייל בצבא האדום במלחמתו נגד גרמניה הנאצית, ועלייתו ה"בלתי חוקית" לארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. המסע מתחיל בעיר צ'רנוביץ, עם פרוץ המלחמה ביוני 1941 י ומסתיים עם הנחיתה בנמל חיפה. ביולי 1946 בספר מתוארים מקומות ומשטרים, אירועים ואנשים, מעשים ומחדלים, בעולם בו קרסו הנורמות המקובלות. בכדי להישרד היה צריך להמציא וליישם דרכי התנהגות חריגים שיתאימו לכללי המשחק החדשים והמשתנים. בצד הרוע והאכזריות נפגש המחבר עם גילויים של אהבת הזולת וגדולת נפש, גם מצד אלה השותפים למצוקה וגם מצד אלה שכנגד. סיפורימ קטנים ואנושיים, לפעמים קשים ולפעמים מעלים חיוך סלחני, כולמ אמיתיים- חלק קטן מהעושר הבלתי נדלה של רוח האדם.
המספרת הבאה לערב, הייתה קטי ברגמן,. קטי נולדה בהונגריה, בפברואר, 1942 , למשפחת שטרסר, את השואה חוותה כילדה קטנה. קטי נשואה לחברנו אריה,ברגמן זכתה לגדל שלושה בנים, והיא כיום סבתא לשמונה נכדים, קטי בחרה להתמקד באפיזודה אחת, יוצאת דופן ומרתקת, מקורותיה וקורות וכל החלה קטי בסיפורה: לכל אדם אשר יצא חי מהשואה יש סיפור ,אחרת לא היה שורד. באתי לספר על "רכבת החיים" סיפור עליו גדלתי אך התפרסם רק בשנים אחרונות. אך לפני כן אספר מעט על משפחתי - אני דור ראשון לשואה אך מרגישה כדור שני ,במובנים רבים ;הרוב ידוע לי מסיפורים ולא מזיכרונות. הזיכרונות שלי הם לאחר השחרור מהמחנה טלטלות ממחנה פליטים אחד למשנהו עד לעלייתנו ארצה ב 1948 . נולדתי בהונגריה לאב קומוניסט . ב 1936 אבא התנדב למלחמת האזרחים בספרד הוחזר להונגריה ב 1942 נאסר כאסיר פוליטי נשלח לחזית בברית המועצות ומשם לא חזר. אימא נשארה עם אחותי הגדולה ואיתי והייתה תחת מעקב מתמיד. רק שכשחזרנו להונגריה אחר המלחמה נודע לאימא שהרוסים השתמשו באסירים כמגלי מוקשים. ב 1944 שנה לפני תום המלחמה הגיע אייכמן להונגריה ולהפתעתו תוך שלושה ימים קיבל את שמות כל יהודי הונגריה ממרשם התושבים. 70 אחוז נספו תוך מספר חודשים, אנו היינו ברי מזל נשלחנו לגטו ומשם לאוסטריה (נמנינו על קבוצת קסטנר וכך הגענו לברגן בלזן ולא לאושוויץ· כאן אני רוצה להוסיף,שקסטנר עשה כמיטב יכולתו בתנאים הבלתי אפשר"ם של אז, במאמציו להציל כמה שיותרי'הודם ב'ם צעירים' אשר לא היה באפשרות משפחותיהם לשלם עבורם, ואכן בזכותו ניצלו קרוב ל 2000 איש. קביעתו של השופט בנימין הלוי כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" מורה על חוסר הבנה מוחלט את המציאות של אותה תקופה. ברגן בלזן לא היה מחנה השמדה אך היה מחנה מוות, אנשים מתו עקב רעב מחלות ומסדרים אין סופיים בקור מקפיא ,והוצאות להורג על כל דבר פעוט. נדבקתי כמעט בכל מחלה אפשרית, ביניהם דיפתריה קשה על סף חנק· קצין אס אס ששרת כרופא מהמחנה ערך ביקור בצריף שבו שכבתי על דרגש צר, נעצר לידי ואמר חבל על הילדה הזאת שתמות, הוא דאג לאשפז אותי בבית חולים הונגרי גרמני מחוץ למחנה סיפק לי תרופות ואוכל ודאג לי אישית. אחר שהבראתי הוחזרתי למחנה, שלמרות שנראה היה שהמלחמה על סף סיומה לא היה שום שינוי ממשי ,אנשים הלכו ונחלשו ,יום יום נערמו ערמות חדשות של מתים, קבוצות חדשות המשיכו להגיע ואחרות הועברו למקומות בלתי ידועים. .באמצע אפריל 45 כעשרה ימים לפני תום המלחמה דחסו הגרמנים כאלפיים חמש מאות איש ברכבת משא שדהרה לכוון טרזנשטאט, ההוראות היו חד משמעותיות- באם לא יצליחו להגיע ליעד עליהם לפוצץ את הרכבת העמוסה באנשים ;מעל אחד הגשרים מעל נהר האלבה. לאחר נסיעה אין סופית הרכבת עצרה, לא ידענו היכן אנחנו כי הקרונות השארו נעולים. לפתע נשמעו דפיקות על דפנות הרכבת נפרצו הדלתות. נדהמנו למצוא את עצמנו על גדות נהר האלבה ולפנינו שני ג'יפים ושני טנקים אמריקאים, בתחילה לא הבינו האמריקאים את המתרחש אך כאשר נפרצו הדלתות ומאות אנשים דחוסים בעמידה חלקם בין החיים וחלקם מתיםהחלו לזחול החוצה- החלו לעכל את מה שראו עינייהם, מחקירת שומרי הרככת התברר שההוראות היו מפורשות שאין להשאיר איש בחיים אלא לפוצץ את הררבת עם חומר נפץ שהיה באחד הקרונות במידה ולא יצליחו להגיע למחנה ההשמדה טרזנשטאט, כשהורדנו מהרכבת הורו לנו ללכת לעבר הכפר הקרוב ולבקש אוכל ועזרה אך רוב האנשים לא יכלו כלל לעמוד על רגליהם. בעיצומה של הלחימה בגרמניה החליט קולונל בשם פרנק טאוורס שפיקודיו מצאו את הרכבת, לעצור את התקדמות כוחותיו ולהפנות את כל המשאבים להצלתם של היהודים שהיו ברכבת, הוא החרים מספר משאיות צבאיות שהיו אמורות להגיע לחזית על מנת להעביר אותנו למקום ישוב קרוב. בתחילה הועברנו לכפר גרמני אשר אנשיו ס רבו להקצות לנו אוכל ומקום, רק לאחר איומים ניאותו לשתף פעולה, משם הועברנו לשדה תעופה צבאי נטוש ומשם פוזרנו בין מחנות הפליטים והעקורים. לפני מספר שנים הגיע לידי ספר של צלם אמריקאי מהניישונל גאודרפיק בו סופר סיפור הרכבת כפי שהוא רואה אותו כחייל צעיר מהצד השני של המתרס . הסיפור היה כה דומה למה ששמעתי בבית. הוא החל לצלם את שברי האדם חלשים, מלוכלכים, נלחמים על חייהם והוסיף גם תמונות ממחנה ברגן בלזן אליו נכנס מאוחר יותר עם שחרורו של המחנה. איש מבני משפחתו בארה"ב לא האמין לו שהתמונות אוטנטיות, שבור עזב את הבית,חי שנים בשמורה אינדיאנית ומאוחר יותר הפך צלם ועיתונאי של הניישונל גאוגרפיק, לפני כ 9 שנים מורה להיסטוריה בתיכון בארהייב ביקש מתלמידיו לראיין לוחמים ותיקים ממלחמת העולם הש~"אחד התלמידים ראיין את סבו "קרל וולש" שופט בפלורידה שהיה אחד משני מפקדי הטנקים. המורה הלך שבי אחר הסיפור ונוצר קשר בינו ובין ג'ורג' גרוס-מרצה באוניברסיטה בקליפורניה שהעביר למורה צילומים שצילם ביום שחרור הרכבת. המורה העלה אותם לרשת וניצולים מהעולם אם כי בודדים יצרו עמו קשר. המעגל הלך והתרחב ובשנת 2007 אורגן מפגש בין הניצולים והמצילים בארה"ב. לפני כשנה קבלתי שיחת טלפון מאשה לא מוכרת לי. לאחר שאימתה איתי את זהותי ולהפתעתי סיפרה כי היא הגיעה אלי בעקבות ארכיונים במחנה ברגן בלזן ובו מתועדים שמות האנשים שהועלו על הרכבת לפני תום המלחמה. אביה היה אז בן 13 כשהוא עלה לרכבת, ורדה החליטה לחקור את הסיפור ולאתר ניצולים מהרכבת. כאשר שמעה על הקשר המתחדש~ לאחר שיחות עם המורה ועם הקולונל טאוורס החליטה לארגן פגישה בין הניצולים. לפני כשנה נפגשנו כמה עשרות אנשים והוחלט להזמין לארץ את קולונל טאוורס שהינו בן 93 כיום אך רהוט וצלול. ואכן ב 18 במאי השנה תיערך פגישה בינו לביננו במכון ויצימן, הוא צפוי להגיע ארצה בליווי נכדו ונשמע ממנו את הסיפור בגוף ראשון. המפגש יתקיים במעמד שגריר ארה"ב בישראל, הנספח הצבאי האמריקאי ,הרב הצבאי של צה"ל ושר המדע והטכנולוגיה פרופ' הרשקוביץ' . ההזמנה למשך שבועיים ממומנת על ידי הניצולים בארץ.
השלישיי בין מספרי זכרונות השואה היה.יונה ינק פוקס, נולד בלבוב בשנת 1925. כנער נאלץ להתמודד עם השואה. וסיפורו מופלא ויוצא דופן. לאחר עלותו לארץ,לחיפה ב 1945, עסק בעבודות רבות, עד שבאקראי, הגיע לעבודת לילה, כנהג מונית., משם, בזכות כושר מנהיגותו הפך למנהל התחנה ומאוחר יותר עסק בתיירות בהצלחה לא מבוטלת. כיום הוא גמלאי אך במסגרת עסקי התיירות היה סוכן של הצי השישי האמריקאי והספור האישי שלו עבר בהרצאות על הרבה נוסעות אוירונים, במרכז NATO באיטליה, כמו כן של ארה"ב NAVAL ACADEMY . וכן הופיע עם סיפורו האמריקאית DOCUMENTARIS . ינק מוזמן לספר את סיפורו המיוחד במקומות רבים, הן בארץ והן בחו"ל, ובביקור בביתו ,אפשר לראות קירות שלמים המכוסים בתעודות הוקרה והערכה - מהמוסדות השונים בהם הרצה.יאנק נשוי לאינה, אב ל 3- ילדים וסב ל - 14 נכדים. אתמול, במסגרת הטכס הממלכתי של ערב יום השואה זכה ינק להדליק ב"יש ושם", את משואת "יום השואה", משואה אותה מדליקים כל שנה, ששה אנשים, לזכר ששת מיליון הנרצחים. יאנק פתח ואמר: מזה כמה שנים אני מרצה בתור עד בית לוחמי הגטאות. כתבתי לפני 40 שנה ספר שנמצא בבית לוחמי הגטאות "דואר שדה 27023" בזמן השואה הייתי נער בן 16בגטו לבוב, בלבוב היו כ 300 אלף איש- מחציתם יהודים, והשאר אוקראינים ופולנים.עם כניסת הגרמנים, ניתנה לאוקראינים/פולנים "יד חופשית" והם הרגו מיד כשמונת אלפים יהודים במכות ובאלות.האיזור שהוכרז כגטו הוקף חומה ובוצעו שם אקציות להשמדת יהודים לעתים קרובות. מהגטו נשלח עם אביו ואחיו למחנה ינובסקה. החיים היו קשים, וכללו תליות יום יומיות והוצאות להורג ליד "קיר המוות".בספטמבר 1942הצליחו לברוח מהמחנה על רכבת משא לרוסיה הכבושה בידי הנאצים. במהלך הניסיונות לשרוד השיג מדים של חייל גרמני חיל האוויר הנאצי. תוך ניצול אי סדרים שהיו במקום לגבי זיהוי יחידות צבא, הצליח להתחזות בתור חייל גרמני עם תעודות מזויפות. במהלך התקופה, בעזרת התחזות כחייל גרמני הצליח להציל כ-20 יהודים. שרובם הגיעו ארצה. כל הסיפור המופלא במלואו מופיע בספר שכתב, אשר עותקים ממנו נמצאים למשמרת ב ביד-ושם בירושלים ובבית לוחמי הגטאות.
------------------------------------
כתב וערך: יורם קנטר
צילומים : יורם נאומן
