מפגש המועדון 12 לפברואר, 2014: ערב לזכרה של דינה ברכה ז"ל והרצאת אורח - פרופ' נחם אילן על ה "עסק ביש".
הנשיא המכהן משה גן-צבי פתח את הערב המיוחד לזכרה של דינה ברכה, אשת חברנו נג"ל אליהו ברכה שהתקיים במדעטק, וברך את האורחים הרבים ביניהם ד"ר יוסף מרזוק אחיו של מרזוק שהוצא להורג במצרים , את בני משפחת ברכה לדורותיהם, את המרצה האורח פרופ' נחם אילן שירצה על "עסק הביש" וכשלון הפעלת התא המחתרתי במצרים בידי המודיעין הישראלי, ויתייחס לשלאה של "מי נתן את ההוראה".כן ברך הנשיא כלל חברי המועדון, ואת האורח אורי ארני ורעייתו, נ"ל של מועדון רוטרי בוסטון.
הנשיא העניק לרוטריון האורח את דגלון המועדון והאורח הודה על קבלת הפנים ואמר שלכבוד הוא לו לקחת חלק בערב המיוחד לזכר דינה ברכה ז"ל.הנשיא הודה לאלי מנכ"ל המדעטק וכן לחברתנו שלומית קירשטיין על הארוח והכנסת האורחים לה זוכים חברי המועדון בכל עת פגישותינו במדעטק.
את פסוק השבוע הביא חברנו ר/יורם קנטר : אנחנו כבר באמצע פברואר והשמש זורחת, השקדיה פורחת וגשם אין. הימים ימי חודש אדר אולם לפי השקדיות שרק עתה החלו לפרוח אנחנו נזכרים בדמותו של חוני המעגל . מי היה אותו חוני המעגל ? - הוא חי ככל הנראה בימי המלך אלכסנדר ינאי במאה הראשונה לפני הספירה שכן באגדות עליו הוא מופיע כבן זמנו של שמעון בן שטח הרב המפורסם שחי בתקופה זאת . יש הטוענים שהיה גדול בתורה אולם לא נמצא שום דבר הלכה על שמו ונראה מכך שהיה ידוע יותר כעושה נפלאות (או "מכשף" ) וזאת בתקופה ששמעון בן שטח ביצע את ציד המכשפות הראשון- 80 מכשפות שהסתתרו במערה באשקלון והרג את כולן. הסיפורים על חוני הם פנטסטיים כולם וברור שהעם ראה בו מעין עושה נפלאות כריזמטי. האגדה התלמודית מספרת על כך שתפילתו הייתה נענית תמיד ובמיוחד בנושא הגשמים . מסופר שיום אחד פנו לחוני שיביא לירידת גשמים. חוני סימן סביבו מעגל (כפי שעשה בזמנו הנביא חבקוק) ככל הנראה פרקטיקה מוכרת היטב אצל מכשפים מורידי גשמים באותו הזמן וככל הנראה המקור של שמו "המעגל". אז התפלל לשמיים ( או ביצע מעשה כישוף ,אם תרצו ) והללו הביאו גשמים . כה חזקים היו הגשמים עד שחוני נאלץ להתפלל שוב על מנת להפסיקם על מנת שלא יטביעו את עולי הרגל לירושלים .אלא שאז הוא מצא את עצמו מסובך עם הרבנים שראו בכל העניין מעשה כישוף מסוכן. ימי הסתיו וראשית החורף מביאים עמם את התקווה לגשם. הציפייה לגשם, קשורה קשר הדוק לחיים בארץ ישראל גם בימינו. על רקע תלותם של תושבי כנען במשטר הגשמים לא ייפלא כי האלוהות החשובה ביותר בכנען הייתה אל הגשם והסערה ,הוא האל בעל. הקשר בין האל בעל לגשם משתקף עד היום במושג "חקלאות בעל" - חקלאות הנסמכת על מי הגשמים. מסוף סוכות ועד ז' במרחשוון אין אנו שואלים גשמים, אלא רק מזכירים גבורות גשמים בברכת מחיה המתים, הנמצאת בתחילת תפילת שמונה עשרה. בברכה זו אין מבקשים גשם, רק מזכירים אותו:- ה' הוא גיבור, הוא מחיה מתים, והוא מוריד גשם. לכן קוראים לתפילה זו "הזכרת גשמים". שבועיים אחרי תום חג הסוכות מתחילים בארץ ישראל לבקש על הגשמים. בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה אומרים 'ותן טל ומטר לברכה'. בברכת השבים מבקשים על הגשם שירד, ולכן קוראים לתפילה זו "שאילת גשמים". "שאילה" - מלשון משאלה, דבר שמבקשים אותו. הדחייה בבקשת הגשמים נובעת מתוך התחשבות בעולי הרגל הצריכים/לשוב אל בתיהם. רק לאחר שכבר הספיק להגיע האחרון שבישראל (מעולי הרגלים) לנהר פרת', מתחילים גם לשאול, -להתפלל ולבקש על הגשמים בלשון 'ותן.' שואלים את הגשמים עד ערב פסח ,ועד בכלל ,בין בארץ ישראל ובין בחו"ל. נצפה כולנו לטל ומטר מוקדם במהרה בימינו.
לאחר קריאת ברכות הרעות על ידי חברנו ר/דב מעיין, הביא את הברכה הבינלאומית חברנו ר/זאב מטר:
דינה ברכה האישה, האם ,נשיאת האינרוויל וחברתנו המיתולוגית במועדון רוטרי חיפה עזבה אותנו בצער ובכאב רב, לפני שנה, הלכה לשדות הנצח. הכאב של אליהו שלנו, נג"ל אליהו ברכה ושל הילדים והנכדים נשאר בלב שעה שעה יום יום. לא אכחיש כי דינה חסרה לי ולרבים מעמנו בנוף מועדוננו. חסר החיוך הרחב וההומור השופע, חסרה השמחה והמילה הטובה. דינה שתמיד הייתה נוכחת בכל האירועים בינינו ליד אליהו שלה כאשר הם מלווים אחד את השני מימי אלכסנדריה בה שניהם גדלו ופעלו כשליחי המדינה במבצעים להצלת יהודי מצרים והעלתם ארצה במסגרת המוסד לעלייה ב' - איננה, אך חיה ונושמת בליבי ובלב כולנו לעד. אני מבקש לאומר תודה חמה לנג"ל אליהו ברכה יבדל לחיים ארוכים וטובים הנגיד ה 30 למניין נגידי ישראל באזור 2490 המהוה נדבך חשוב ומרכזי בפעילות רוטרי ישראל ובפעילות מועדון רוטרי חיפה, תרומתו לידע ולמורשת, ובפעילות רוטריונית המהווה דוגמא ומופת והתווית דרכה של התנועה לשנים רבות כי יבואו. מכאן שלוחה הברכה הבינלאומית הרוטריונית למועדון Rotary Club of Alexandria מאזור 2450 שהתחיל פעילותו ב 1930 כמועדון השני באזור לאחר מועדון רוטרי קהיר שקבל את ה צ'ארטר בשנת 1929 . המועדון נמנה על 131 מועדונים באזור ובו 4387 חברים השיך לאזור 20 ברוטרי הבינלאומי הכולל את ארמניה, בחריין, קפריסין, מצרים, גאורגיה, ירדן, לבנון, סודן, ואיחוד האמירויות הערביות. המועדון ובו 54 חברים נפגש בכל יום רביעי בשעה 14.00 ב Alexandria Club . אבקש להרים כוסית ברכה למועדון Rotary Club of Alexandria ולהזכיר לנוכחים בערב זה את אחי חברינו היקר נ"ל מנחם חכים, את אליהו חכים הי"ד שהועלה לגרדום בן 18 יחד עם חברו אליהו בית-צורי הי"ד בן ה 32 חברי הלח"י שחיסולו מדת-הדין את הלורד מוין צורר ישראל ב 6 בנובמבר 1944 וה m ירו נשמתם לבורא ב 22 במרץ 1945 בקהיר. נאחל בברכת אריכות חיים ובריאות טובה למנחם ומרגוט חכים היקרים בשם כולנו ואת חברו נ"לן אלי חבים הנושא בגאווה את שם דודו הי"ד. ולסיום ארשה לעצמי לברך בחזק ואמץ את אנשי המוסד לתפקידים מיוחדים העושים ימים כלילות למען בטחון ישראל ועם ישראל באשר הוא.
ערב זיכרון לדינה ברכה, אשתו של נג"ל אליהו ברכה:
אליהו ברכה נולד באלכסנדריה בשנת 1926, הצטרף לתנועת החלוץ. עלה ארצה ב-1946 והיה מעצורי השבת השחורה.לאחר הכשרה בקיבוץ גבת ובגבעת חן. היה ממקימי קיבוץ ברור חיל וב-1948 גויס למוסד לעלייה ב'. השתתף בקרבות נגד הכוחות המצרים במלחמת השחרור.ב 1949 ברכה נשלח למצרים בשליחות חשאית ומסוכנת להעלות את יהודי מצרים לישראל . כחלק מפעילותו הביא לשחרורה של אסירת ציון צעירה דינה רוזנטל שאותה נשא לאישה. ממצרים נשלח ברכה ואשתו לאלג'יריה והיה בין אלה שניהלו את המבצע החשאי להעלאת יהודי מרוקו למדינת ישראל. ניהל חברות ספנות, המשיך לתרום לביטחון מדינת ישראל, מפברואר 1971 הוא חבר מועדוננו – רוטרי חיפה. הערב התכנסנו כל החברים להעלות את זכר אשתו דינה ברכה, יקירת חיפה ודמות תוססת בפעילויות מועדוננו שהלכה לעולמה. יהא זכרה ברוך.
דברים לזכרה של דינה ברכה הביאה תרצה דביר- נשיאה לשעבר באופן הפנימי חיפה:
דינה יקירתנו! במשך שנים נפגשנו בביתה של דינה לבחור נשיאה חדשה לאופן הפנימי חיפה. תמיד נהנינו מן האירוח המושלם באווירת הבית החם ותמיד גם אליהו היה שם. שותף ועוזר. לפני 3 שבועות נפגשנו כדי לבחור נשיאה לשנת -2015 לראשונה לא בביתה של דינה. נסחפנו בשטף זיכרונות אשר בקושי יכולנו לעצור. כל אחת והזיכרון שלה מדינה. לכל אחת ואחת במועדון יש בלב פינה חמה השמורה לדינה יקירתנו. פינה הקורנת ממאור פניה ,מזיו חיוכה, משלהבת הרעות, מלהט העשייה ומיקוד אהבתה.
דינה הייתה הנשיאה מס' 10 של מועדון האופן הפנימי חיפה . מידת הכנסת אורחים הייתה רק אחת ממידותיה היפות. כמה אפייני היה לה לפתוח את שנת נשיאותה, בצד כל מוקדי הפעילויות בהקבלת פני תיירים שירדו מאניות בנמל חיפה. כך עמדנו, ידינו עמוסות ורדים אדומים- (סמל האופן הפנימי) מגישות אותן, עם ברכת ברוכים הבאים, ליורדים מכבש האוניה אל, העיר חיפה, זו שלימים העניקה לדינה את התואר הנכבד יקירת העיר.
לדינה היה חוש הומור. כמעט בכל פגישה הייתה בפיה בדיחה חדשה שהייתה נוסכת אווירת עליצות מסביב. דינה ייסדה את ארכיון המועדון שלנו בבית מילר . אנו חבות לה תודה על כל מסמך, על כל תעודה. על כל תמונה, חוברת ואוגדן גדול כקטן. לפעמים זה דרש מצידה לערוך אחרינו מרדף - אבל לא ויתרה לנו על שום דף. הייתה מרבה לצלם אותנו עוד הרבה לפני המצלמות הדיגיטליות והסמארטפונים למיניהם. לכל המצולמות הייתה מגישה תמונה עם הקדשה. דינה הייתה חברה באגודת הידידים של המדעטק עוד כשנקרא טכנודע ואף חברה בהנהלת אגודת הידידים כאן גם בימים שלא הרגישה טוב הקפידה לבוא לישיבות ההנהלה. המדעטק, שמשמש לנו אכסניה להרבה פעילויות המועדון, היה קרוב מאוד לליבה של דינה וטבעי שהיום ניפגש כאן להעלות את זכרה.
הייתה בדינה אהבה גדולה למשפחתה. ילדיה, נכדיה ואיך לא? לאישה היקר אליהו. כאסירת ציון לאחר שבסיוע המוסד, חילץ אותה מטבעות שרשרות האזיקים המצרים, שב וכבל אותה בעבותות האהבה ובטבעת אחת- אל המוסד הקרוי נישואים ואז בפריז ,חגגו בשניים את יציאת מצרים . דינה הייתה נהגת מיומנת. נהגה בוולבו בכבישים בדרכה עם אליהו לועידות וכנסים, בכביש המהיר או הישן ואליהו לצידה ,לפעמים, קצת נמנם וישן. הוא ידע היטב שגם בחלומות – הוא יכול לסמוך עליה בעיניים עצומות. הוא ידע שטוב שההגה בידיים של נהגת מהירה וזהירה כמו אשתו היקרה. דינה הלכה מאיתנו ועימה עולם ומלואו, ואנו יושבים כאו- אולם ומלואו, ונושאים עימנו זיכרונות כל כך יפים מדינה. ננצור את זכרה בלבנו ברעות ובאהבה.
בנה של דינה אמר דברים בשם המשפחה:
ערב טוב לכולם ,כולכם הכרתם את אימי, את פעילותה ההתנדבותית ואת אישיותה, אבל אינני בטוח שאתם הכרתם את ההיסטוריה המשפחתית שלה ולכן אני כהיסטוריון של המשפחה אנסה לספר לכם מעט על כך . לפני 204 שנים בשנת 1810 חסידים של הגאון מ ווילנה יצאו לארץ ישראל להכין את מסע הגאון מווילנה לארץ הקודש. הוא יצא ובאמצע הדרך התחרט וחזר על עקבותיו, ואילו חסידיו המשיכו לצפת ולאחר כשנה עברו לירושלים. ביניהם הייתה משפחת פ"ח (פיתוחי חותם) רוזנטל. בירושלים הם היו מעשרת האשכנזים הראשונים לצאת מחוץ לחומות ואחד מהם ר' יצחק פ"ח רוזנטל - אבי סבה של אימי היה נציגו של השר מונטיפיורי ולמעשה הקבלן שבנה את משכנות שאננים. נכדו אלברט רוזנטל שהיה סבא שלי, מאס בלימודים בחדר ובתלמוד תורה , ורצה להיות רופא. בגיל צעיר ברח מירושלים והגיע למצריים, שם נהיה רוקח ובעל דרגסטור גדול.
72 שנים לאחר הגעת חסידי הגאון מווילנה לירושלים, בשנת 1882-יצאה העלייה הראשונה המאורגנת לארץ ישראל ממוינשט ומיאסי שברומניה, על גבי האנייה "תטיס" שהיא המייפלאוור של ישראל. חציים ירדו בביירות והלכו ברגל עד לראש פינה והחצי השני המשיך והקים את זיכרון יעקב . בין מקימי ראש פינה היה ישראל גולדנברג שהיה המוכתר הראשון של המושבה והוא הסבא של סבתי רחל אשר נולדה בראש פינה, למדה בצפת ומשם יצאה ללמד עברית ברודוס ולאחר מכן בקהיר. שם הכירה את סבי אלברט , הם נישאו ונולדו להם 3 ילדים - האמצעית היא אמי דינה לבית רוזנטל . שכאשר היו שואלים אותה מניין היא ? היא הייתה עונה בתשובה המיוחדת שלה "הורי וילדי הם צברים."..
למעשה אימי ינקה ציונות בביתה משני ההורים ילידי הארץ, ולא פלא שהצטרפה לתנועת נוער ציונית ואז במאי 1948 עם הכרזת המדינה נגררה מביתה ע"י המשטרה המצרית ונזרקה לכלא ללא משפט למשך 444 ימים ולילות. למעשה הפעם הראשונה שבה אימי סיפרה על התקופה בכלא הייתה לפני חברותיה לאינרוויל, וגם אנו בני משפחתה שמענו על כך יחד אתכם בפעם הראשונה. בפעילותה הציונית היא הכירה חלק מנידוני קהיר שעליהם תשמעו הערב בהרצאה מפי ידידי פרופסור נחם.
ברצוני להודות בשם המשפחה למועדון רוטרי חיפה ולנשיא המכהן משה גן צבי, לנשות האינרוויל ולאגודת הידידים של המדעטק, למנכ"ל המדעטק אלי ולגב' שולמית קירשטיין על הערב המיוחד הזה.
את המרצה הציג חברנו ר/שלום וואנו:
פרופ' נחם אילן נולד באוקטובר 1954 בישראל. נשוי+3, תושב ירושלים. היה בתנועת הצופים הדתיים וכמו נשיאנו משה גן-צבי שירתּ כקצין ביחידה 8200 בחיל המודיעין בין השנים 1997-1978 (פרש בדרגת סגן אלוף). סיים לימודיו בהצטיינות לתואר "בוגר" , בהצטיינות לתואר "מוסמך" ולבסוף לתואר שלישי באוניברסיטה העברית בחוגים לשפה וספרות ערבית. מרצה ומורה מן החוץ בחוג לערבית באוניברסיטת תל-אביב. בחוג המשולב למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן, בחוג לערבית באוניברסיטת חיפה, מרצה בטורו קולג' (ירושלים), במכון לנדר ובמכון שכטר (ירושלים). לפרופ' נחם פרסומים מדעיים רבים, כתב מספר ספרים והדריך מתמחים לעבודות גמר לתארים גבוהים. כיום משמש יו"ר העמותה לזכר קדושי קהיר ועוסק בהדרכה ובהרצאות על נושא זה. פרופ' נחם אילן עומד מזה חמש שנים בראש הקרן להנצחת קדושי קהיר. במסגרת תפקידו והתעניינותו בנושא פגש מספר אנשים, בינהם גם את דינה ואליהו חכים. משיחותיו עימם למד הרבה גם מה "מה" וגם מה"איך" - בנושא ה "עסק ביש" – כישלון של סדרת פעולות חבלה שבוצעו על ידי רשת של חיל המודיעין הישראלי על אדמת מצרים.
המרצה פתח ואמר שעם תום מלחמת העצמאות ישראל הייתה מדינה בהקמה. צה"ל היה חסר ניסיון, בין השאר משום שרוב המגויסים הלכו הביתה. הנחת העבודה בצה"ל הייתה שהסכמי שביתת הנשק לא יחזיקו מעמד ונכונה לנו עוד מלחמה בדרך. באירופה היו עדיין באותה העת מאות אלפי עקורים, וישראל מתוך תודעה שהיא מדינת יהודי כל העולם המשיכה לקלוט פליטים ועולים גם במהלך מלחמת השחרור וגם לאחריה, בשיתוף המוסד לעליה ב'. באביב 1948 עוד היו במצרים 80 אלף יהודים, וב 1950 היו 50 אלף. כמוכן היו יהודים רבים במדינות ערב שמסביב. אחד התרחישים המפחידים היה שמצרים תשתמש ב 50 האלף יהודים כבני ערובה במקרה של חידוש המלחמה בינינו, ומאחר שאנו מדינת כל יהודי העולם יש לחשוב כיצד אפשר למלט בזמן את כל היהודים ממצרים ומדינות ערב האחרות.
בתקופה של 1949 ן 1950, היה אגף מודיעין ו/או חיל מודיעין אלא מחלקת מודיעין במטכ"ל בלבד. מפקדה הראשון היה האלוף חיים הרצוג, ואחריו היה בנימין ג'יבלי, וליחידה שאינה קיימת כיום קראו יחידה 131 . ב1951 ההנחה הייתה שיש לבנות תשתית מודיעינית במצרים , לגייס מתנדבים למשימות מבודדות במקרה שיעלה הצורך בפינוי תכוף של יהודי מצרים. באלכסנדריה נפגשו עם עובדיה דנון ובקהיר עם ד"ר סעדיה.עובדיה דנון היה שליח המוסד לעליה ב' והיה לו משרד תיירות, דבר שהקל עליו לארגן את כל הנדרש לנסיעות לחו"ל.
באותה תקופה ל 90% מיהודי מצריים לא הייתה אפשרות להוציא דרכונים. כ 30 אלף יצאו ממצרים למרות שהיו ללא כסף או ניירות, ולכך דאג המוסד לעליה ב'.
את החוליה הקים אברהם דר, ולדבריו מטרת הקמתה הייתה להפיל את משטרו של פארוק הראשון מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל, מתוך מחשבה שהדבר גם ישרת את מצרים.
הרשת הוקמה בשנת 1952 ואנשיה היו צעירים יהודים תושבי מצרים. מהנדסים שלא יכלו לקבל עבודה, מורים , וגם חברה אחת. כולם עם מוטיבציה גבוהה, משכילים "מורעלים" לרעיון הציונות ולעליה. בשנים 1952-53 הגיעו חלקם לביקורים בארץ. משה מרזוק התגייס לצה"ל , עבר קורס קצינים וכן קורס קציני מודיעין. עם סיום הקורס קיבל מכשיר קשר ומונה למפקד החוליה הקהירית.
ב 1954 הוקמה ברית בגדד בה חברו תורכיה עיראק ואיראן להקמת ברית מזרחית בדומה לנאט"ו בתמיכה אמריקאית ובריטית. הבריטים שלטו במצרים מ 1882 ועד ל 1922, ונשארו עד שנות החמישים לאורך תעל סואץ, וכן ב 11 שדות תעופה במצרים, כולל טייסים, טכנאים, צוותי אוויר וקרקע, וכוח אדם נוסף. אחרי הפיכת הקצינים ב 1952 נדרשו הבריטים לצאת ולעזוב עד אחרון החיילים מאדמת מצרים.
ב 7 בדצמבר 1953 הודיע בן-גוריון על פרישתו מהחיים הפוליטיים, בשל עייפות, והתיישב בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. יום קודם לכן מינה את משה דיין לרמטכ"ל ואת שמעון פרס למנכ"ל משרד הביטחון. לראשונה בישראל נוצר פיצול בין הממשלה בראשות משה שרת ובין שר הבטחון פנחס לבון , שהיה מבכירי מפא"י וההסתדרות אך היה תלוי ברמטכ"ל בתחום הצבאי ובמנכ"ל בתחום הבטחוני. ואז מישהו במשרד הבטחון חשב שצריך לגרום לבריטים שלא לצאת ממצרים, מחשש שעם יציאתם הטנקים המצריים ישטפו את סיני ועד לבאר שבע. ההנחה היתה שמעשי טרור ירגיזו את האמריקאים ויתנו לבריטים עילא להשאר לשמירה על הסדר.
בסוף מאי 1954 הוטלה הפעלת החוליה על אברי אלעד, שהחליף את אברהם דר. אברי גלעד היה בעייתי, משום שנזרק מהצבא , נשפט והורד לדרגת טוראי בגין מעשי ביזה ומכירת מזון בשוק שחור לנצורי ירושלים. בן דור הציע לו משימה שכרוכה בסכנת חיים- לצאת למצרים וליטול פיקוד על הרשת ולהפעילה בסדרת מעשי חבלה כדי לסכסך בין מצרים ומעצמות המערב. הובטח לו שאם הפעולות תבוצענה בהצלחה הוא יזכה למחיקת עברותיו. באחת הגיחות של משה מרזוק לארץ הוא החזיר את מכשיר הקשר שהיה ברשותו כמפקד החוליה וטען שהאנשים אינם כשירים מספיק ואינם מתאימים לבצוע מעשי חבלה, ולמעשה התפטר מניהול החוליה והאחריות לפעולות האורחים והחברים מאזינים בקשב לדברי המרצה פרופ' נחם אילן החבלה שהיה עליהם לבצע.הוא היה ממוצא אוסטרי, וקיבל כיסוי של נאצי לשעבר. אך באחד מביקורו בגרמניה נכנס לשגרירות המצרית, הציג עצמו כקצין ביון ישראלי והפך לסוכן כפול של ישראל והמצרים. פעולות החבלה שלא היו אלא הנחת פצצות תבערה פרימיטיביות (למשל בספריה האמריקאית בקהיר) ,שלא גרמו לנפגעים בנפש, בוצעו בקהיר ואלכסנדריה החל מ-2 ביולי 1954. הפעולה השלישית ב 23 ליולי שהייתה צריכה להתבצע בקולנוע ריו בקהיר נכשלה משום שנרתיק המשקפיים עם חומר הנפץ החל להעלות עשן, ומכל העברים קפצו עליהם אנשי המשטרה והביטחון המצרים, שכנראה קיבלו מידע מוקדם .13 חברי החוליה נעצרו בזה אחר זה חוץ ממפקדם אברי אלעד שנמלט בנסיבות מעוררות חשד. . מקס בינט, לוחם סתר שנשלח על ידי המודיעין הישראלי למשימת איסוף מידע, נתפס בעקבות נפילת הרשת בגלל אי שמירה על עקרון המידור. אחרי 5 חודשי עינויים וחקירות בכלא בקהיר - החליט לשלוח יד בנפשו ב-21 בדצמבר 1954. שלטונות מצרים החליטו לקיים משפט ראווה נגד העצורים ובינואר 1955 הועלו לגרדום שמואל עזר וד"ר משה מרזוק. ששה נאשמים נוספים נדונו למאסר ממושך שניים מחברי החוליה, "קדושי קהיר", הנמצא באחדות מערי ישראל ורחובות מרזוק ועזר בקרית אונו ובתל אביב-יפו, נקראים כך לזכרם. כמו כן נקראו רחובות על שמו של ד"ר משה מרזוק. על שמם קרוי רחוב מרזוק ועזר ביפו.
הגוף שנשא באחריות ל"עסק הביש" היה אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) אולם ראשו, אל"מ בנימין גיבלי, השתדל לטשטש הן את נסיבות המפולת והן את זהות יוזמי הפעולה ההרפתקנית. בלחצו של הרמטכ"ל משה דיין כתב גיבלי דו"ח בו טען כי מי שיזם את הפעולה במצרים היה שר הביטחון פנחס לבון שביום 16 ביולי 1954 זימן אותו לביתו ונתן לו בארבע עיניים את ההוראה להפעיל את הרשת במטרה לעכב את פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. תאריך זה היה נוח מאוד לדיין ששהה באותם ימים בחו"ל אך לא התיישב עם העובדה שרוב הפעולות במצרים בוצעו לפני המועד בו נתן כביכול לבון את ההוראה.
דו"ח גיבלי הדהים את לבון והוא פנה אל ראש הממשלה משה שרת בבקשה לקיים חקירה בלתי תלויה אשר תכריע בין גרסת גיבלי לגרסתו שכל הפעולות במצרים בוצעו שלא בידיעתו. שרת נענה לדרישת לבון וכונן ועדת חקירה חשאית ובה שני חברים: נשיא ביה"מ העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל הראשון יעקב דורי. העד הראשון היה פנחס לבון עצמו וחברי הועדה נטו לקבל את עמדתו. כשעמד גיבלי על חומרת מצבו הוא כפה על פקודיו לשנות דוחות קודמים ולהעיד בוועדה כי פעולות הרשת החלו רק ב 23 ביולי 1954 ובמקביל העלים כל מסמך שסתר טענה זאת. בנוסף המציא לוועדה העתק של מכתב (שכיום ידוע בוודאות שהיה מעשה זיוף) ששלח לרמטכ"ל בתאריך 19 ליולי ובו פסקה ש "על פי הוראתו של לבון" הכניס לפעולה את האנשים במצרים.
במצב עניינים זה החליטו אולשן ודורי שלא להכריע איזו משתי הגרסאות שהוצגו בפניהם היא הנכונה. התיקו ערער קשות את מעמדו של לבון בקרב חבריו לממשלה ולמפלגה ובפברואר 1955 הגיש את התפטרותו. התפתחות דרמטית אירעה בשנת 1957 עם מעצרו וחקירתו של אברי אלעד באשמת מגעים עם אנשי המודיעין המצרי. אז עלה לראשונה החשד כי אלעד שימש סוכן כפול כבר ב 1954 והסגיר את פקודיו לידי המצרים אך בהעדר ראיות חותכות לכך נשפט על עברות קלות יותר. בעת חקירתו בשב"כ התוודה אלעד על תפקידו המרכזי בקשר נגד לבון. גם גילוייו של אלעד לא הביאו לפתיחת חקירה מחודשת אודות "עסק הביש" ולפנחס לבון עצמו לא נמסר על גילויי אלעד ואפילו לא על מעצרו.
ועדה נוספת ועדת כהן קבעה חד משמעית כי ההוראה לפעול במצרים הועברה כבר במאי 1954 ואימתה את כל החשדות על עדויות שקר מתואמות. בעקבות מסקנותיה הופסק שירותו בצה"ל של גיבלי. ועדת שרים נוספת, לאחר שקבלה הודאה של מזכירת גיבלי עכל זיוף מסמכים, פסקה פה אחד כי ה"עסק ביש" בוצע ללא ידיעתו של לבון. כיום ידוע שגיבלי למעשה "שכב על הגדר" בנסותו להגן ולטשטש את אחריותו של מפקדו- הרמטכ"ל משה דיין שנתן את ההוראה.
על יתר חברי החוליה הוטלו עונשי מאסר כבדים: ויקטור לוי, רוברט דסה ופיליפ נתנזון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו שעונתה קשות נדונה למאסר של 15 שנה, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו למאסר של 7 שנים. שניים מהנאשמים זוכו. מפקד החוליה אברי אלעד, שנודע במשך שנים, עקב מגבלות הצנזורה הצבאית, בשם "האדם השלישי", יצא ללא פגע ממצרים לאירופה, ובשנת 1957 עלו חשדות שהוא הסגיר את הרשת למצרים. מחוסר ראיות הוחלט להעמיד את אלעד לדין על אישומים פחותים, שלגביהם היו ראיות מוצקות: החזקת מסמכים סודיים וקיום מגע עם האויב. על עבירות אלה נדון ל-10 שנות מאסר, אותם ריצה במלואן ללא ניכוי שליש באגף האיקסים, ולאחר מכן עזב לארה"ב שם נפטר לא מזמן מסרטן.
. אחדים מהשותפים לעסק הביש, שישבו במאסר במצרים, שוחררו בשנת 1968, במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים. עוד אחת מחידות הפרשה היא מדוע לא שוחררו כבר בחילופי השבויים שלאחר "מבצע קדש" ב 1956, למרות שבידי ישראל היו 5,500 שבויים מצריים בהם הגנרל דיגאווי מושל רצועת עזה, שהיה אב בית הדין שדן את נידוני קהיר. שוחררו אז הטייס אטקס ועוד 3 נחלאים אך כנראה שבשל התנגדות דיין לא שוחררו עצורי קהיר. ב 19973, פנה מאיר עמית לאשכול ודרש לפעול לשחרור שאר האנשים ואיים בהתפטרות. נאצר שטען שהאנשים אינם חיילים אלא טרוריסטים ואינם מתאימים לחילופי שבויים ניתר בסופו של דבר והם שוחררו קצת מאוחר לאירופה. שם חיכו להם נציגים שהציעו להם שינויי זהות והברה לברזיל אך הם סרבו וטענו בלהט שהם היו ונשארו ציונים ודורשים לעלות לישראל. וכך היה והפעם גולדה הייתה השושבין.
אחיו של משה מרזוק, ד"ר יוסף מרזוק פנה בבקשה לנציגי צה"ל לפעול להעלאת הארונות של הרוגי קהיר לארץ, ובעדינות מרמז לו שאין למערכת עניין בכך ויש מתנגדים מתחת לפםני השטח. יוסף מרזוק לא התעצל וכתב מכתב לסאדת בעניין, ולהפתעתו סאדת נעתר והארונות הגיעו ארצה ונטמנו בחלקת קדושי קהיר וחלי הגרדום בהר הרצל בירושלים. הרוגי קהיר- משה מרזוק ושמואל עזר , וכמו כן אלי כהן שנתלה בדמשק- כולם היו מחניכיו של אליהו ברכה בתנועת הנוער הציונית במצרים.
הלקחים לדעתו של המרצה מכל העניין הם שלושה: לקח ראשון- בתחום המודיעין מידור הוא בראש ובראשונה תנאי עילאי למודיעין ופעילות חשאית. לקח שני- חיבת להיות הלימה בין ההכנה לביצוע המשימה, והלקח השלישי הוא שדרושים נהלים כתובים לממשק שבין פוליטיקה וצבא.
--------------------------------
כתב וערך: ר/יורם קנטר
צילומים: ר/יורם נאומן
הנשיא המכהן משה גן-צבי פתח את הערב המיוחד לזכרה של דינה ברכה, אשת חברנו נג"ל אליהו ברכה שהתקיים במדעטק, וברך את האורחים הרבים ביניהם ד"ר יוסף מרזוק אחיו של מרזוק שהוצא להורג במצרים , את בני משפחת ברכה לדורותיהם, את המרצה האורח פרופ' נחם אילן שירצה על "עסק הביש" וכשלון הפעלת התא המחתרתי במצרים בידי המודיעין הישראלי, ויתייחס לשלאה של "מי נתן את ההוראה".כן ברך הנשיא כלל חברי המועדון, ואת האורח אורי ארני ורעייתו, נ"ל של מועדון רוטרי בוסטון.
הנשיא העניק לרוטריון האורח את דגלון המועדון והאורח הודה על קבלת הפנים ואמר שלכבוד הוא לו לקחת חלק בערב המיוחד לזכר דינה ברכה ז"ל.הנשיא הודה לאלי מנכ"ל המדעטק וכן לחברתנו שלומית קירשטיין על הארוח והכנסת האורחים לה זוכים חברי המועדון בכל עת פגישותינו במדעטק.
את פסוק השבוע הביא חברנו ר/יורם קנטר : אנחנו כבר באמצע פברואר והשמש זורחת, השקדיה פורחת וגשם אין. הימים ימי חודש אדר אולם לפי השקדיות שרק עתה החלו לפרוח אנחנו נזכרים בדמותו של חוני המעגל . מי היה אותו חוני המעגל ? - הוא חי ככל הנראה בימי המלך אלכסנדר ינאי במאה הראשונה לפני הספירה שכן באגדות עליו הוא מופיע כבן זמנו של שמעון בן שטח הרב המפורסם שחי בתקופה זאת . יש הטוענים שהיה גדול בתורה אולם לא נמצא שום דבר הלכה על שמו ונראה מכך שהיה ידוע יותר כעושה נפלאות (או "מכשף" ) וזאת בתקופה ששמעון בן שטח ביצע את ציד המכשפות הראשון- 80 מכשפות שהסתתרו במערה באשקלון והרג את כולן. הסיפורים על חוני הם פנטסטיים כולם וברור שהעם ראה בו מעין עושה נפלאות כריזמטי. האגדה התלמודית מספרת על כך שתפילתו הייתה נענית תמיד ובמיוחד בנושא הגשמים . מסופר שיום אחד פנו לחוני שיביא לירידת גשמים. חוני סימן סביבו מעגל (כפי שעשה בזמנו הנביא חבקוק) ככל הנראה פרקטיקה מוכרת היטב אצל מכשפים מורידי גשמים באותו הזמן וככל הנראה המקור של שמו "המעגל". אז התפלל לשמיים ( או ביצע מעשה כישוף ,אם תרצו ) והללו הביאו גשמים . כה חזקים היו הגשמים עד שחוני נאלץ להתפלל שוב על מנת להפסיקם על מנת שלא יטביעו את עולי הרגל לירושלים .אלא שאז הוא מצא את עצמו מסובך עם הרבנים שראו בכל העניין מעשה כישוף מסוכן. ימי הסתיו וראשית החורף מביאים עמם את התקווה לגשם. הציפייה לגשם, קשורה קשר הדוק לחיים בארץ ישראל גם בימינו. על רקע תלותם של תושבי כנען במשטר הגשמים לא ייפלא כי האלוהות החשובה ביותר בכנען הייתה אל הגשם והסערה ,הוא האל בעל. הקשר בין האל בעל לגשם משתקף עד היום במושג "חקלאות בעל" - חקלאות הנסמכת על מי הגשמים. מסוף סוכות ועד ז' במרחשוון אין אנו שואלים גשמים, אלא רק מזכירים גבורות גשמים בברכת מחיה המתים, הנמצאת בתחילת תפילת שמונה עשרה. בברכה זו אין מבקשים גשם, רק מזכירים אותו:- ה' הוא גיבור, הוא מחיה מתים, והוא מוריד גשם. לכן קוראים לתפילה זו "הזכרת גשמים". שבועיים אחרי תום חג הסוכות מתחילים בארץ ישראל לבקש על הגשמים. בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה אומרים 'ותן טל ומטר לברכה'. בברכת השבים מבקשים על הגשם שירד, ולכן קוראים לתפילה זו "שאילת גשמים". "שאילה" - מלשון משאלה, דבר שמבקשים אותו. הדחייה בבקשת הגשמים נובעת מתוך התחשבות בעולי הרגל הצריכים/לשוב אל בתיהם. רק לאחר שכבר הספיק להגיע האחרון שבישראל (מעולי הרגלים) לנהר פרת', מתחילים גם לשאול, -להתפלל ולבקש על הגשמים בלשון 'ותן.' שואלים את הגשמים עד ערב פסח ,ועד בכלל ,בין בארץ ישראל ובין בחו"ל. נצפה כולנו לטל ומטר מוקדם במהרה בימינו.
לאחר קריאת ברכות הרעות על ידי חברנו ר/דב מעיין, הביא את הברכה הבינלאומית חברנו ר/זאב מטר:
דינה ברכה האישה, האם ,נשיאת האינרוויל וחברתנו המיתולוגית במועדון רוטרי חיפה עזבה אותנו בצער ובכאב רב, לפני שנה, הלכה לשדות הנצח. הכאב של אליהו שלנו, נג"ל אליהו ברכה ושל הילדים והנכדים נשאר בלב שעה שעה יום יום. לא אכחיש כי דינה חסרה לי ולרבים מעמנו בנוף מועדוננו. חסר החיוך הרחב וההומור השופע, חסרה השמחה והמילה הטובה. דינה שתמיד הייתה נוכחת בכל האירועים בינינו ליד אליהו שלה כאשר הם מלווים אחד את השני מימי אלכסנדריה בה שניהם גדלו ופעלו כשליחי המדינה במבצעים להצלת יהודי מצרים והעלתם ארצה במסגרת המוסד לעלייה ב' - איננה, אך חיה ונושמת בליבי ובלב כולנו לעד. אני מבקש לאומר תודה חמה לנג"ל אליהו ברכה יבדל לחיים ארוכים וטובים הנגיד ה 30 למניין נגידי ישראל באזור 2490 המהוה נדבך חשוב ומרכזי בפעילות רוטרי ישראל ובפעילות מועדון רוטרי חיפה, תרומתו לידע ולמורשת, ובפעילות רוטריונית המהווה דוגמא ומופת והתווית דרכה של התנועה לשנים רבות כי יבואו. מכאן שלוחה הברכה הבינלאומית הרוטריונית למועדון Rotary Club of Alexandria מאזור 2450 שהתחיל פעילותו ב 1930 כמועדון השני באזור לאחר מועדון רוטרי קהיר שקבל את ה צ'ארטר בשנת 1929 . המועדון נמנה על 131 מועדונים באזור ובו 4387 חברים השיך לאזור 20 ברוטרי הבינלאומי הכולל את ארמניה, בחריין, קפריסין, מצרים, גאורגיה, ירדן, לבנון, סודן, ואיחוד האמירויות הערביות. המועדון ובו 54 חברים נפגש בכל יום רביעי בשעה 14.00 ב Alexandria Club . אבקש להרים כוסית ברכה למועדון Rotary Club of Alexandria ולהזכיר לנוכחים בערב זה את אחי חברינו היקר נ"ל מנחם חכים, את אליהו חכים הי"ד שהועלה לגרדום בן 18 יחד עם חברו אליהו בית-צורי הי"ד בן ה 32 חברי הלח"י שחיסולו מדת-הדין את הלורד מוין צורר ישראל ב 6 בנובמבר 1944 וה m ירו נשמתם לבורא ב 22 במרץ 1945 בקהיר. נאחל בברכת אריכות חיים ובריאות טובה למנחם ומרגוט חכים היקרים בשם כולנו ואת חברו נ"לן אלי חבים הנושא בגאווה את שם דודו הי"ד. ולסיום ארשה לעצמי לברך בחזק ואמץ את אנשי המוסד לתפקידים מיוחדים העושים ימים כלילות למען בטחון ישראל ועם ישראל באשר הוא.
ערב זיכרון לדינה ברכה, אשתו של נג"ל אליהו ברכה:
אליהו ברכה נולד באלכסנדריה בשנת 1926, הצטרף לתנועת החלוץ. עלה ארצה ב-1946 והיה מעצורי השבת השחורה.לאחר הכשרה בקיבוץ גבת ובגבעת חן. היה ממקימי קיבוץ ברור חיל וב-1948 גויס למוסד לעלייה ב'. השתתף בקרבות נגד הכוחות המצרים במלחמת השחרור.ב 1949 ברכה נשלח למצרים בשליחות חשאית ומסוכנת להעלות את יהודי מצרים לישראל . כחלק מפעילותו הביא לשחרורה של אסירת ציון צעירה דינה רוזנטל שאותה נשא לאישה. ממצרים נשלח ברכה ואשתו לאלג'יריה והיה בין אלה שניהלו את המבצע החשאי להעלאת יהודי מרוקו למדינת ישראל. ניהל חברות ספנות, המשיך לתרום לביטחון מדינת ישראל, מפברואר 1971 הוא חבר מועדוננו – רוטרי חיפה. הערב התכנסנו כל החברים להעלות את זכר אשתו דינה ברכה, יקירת חיפה ודמות תוססת בפעילויות מועדוננו שהלכה לעולמה. יהא זכרה ברוך.
דברים לזכרה של דינה ברכה הביאה תרצה דביר- נשיאה לשעבר באופן הפנימי חיפה:
דינה יקירתנו! במשך שנים נפגשנו בביתה של דינה לבחור נשיאה חדשה לאופן הפנימי חיפה. תמיד נהנינו מן האירוח המושלם באווירת הבית החם ותמיד גם אליהו היה שם. שותף ועוזר. לפני 3 שבועות נפגשנו כדי לבחור נשיאה לשנת -2015 לראשונה לא בביתה של דינה. נסחפנו בשטף זיכרונות אשר בקושי יכולנו לעצור. כל אחת והזיכרון שלה מדינה. לכל אחת ואחת במועדון יש בלב פינה חמה השמורה לדינה יקירתנו. פינה הקורנת ממאור פניה ,מזיו חיוכה, משלהבת הרעות, מלהט העשייה ומיקוד אהבתה.
דינה הייתה הנשיאה מס' 10 של מועדון האופן הפנימי חיפה . מידת הכנסת אורחים הייתה רק אחת ממידותיה היפות. כמה אפייני היה לה לפתוח את שנת נשיאותה, בצד כל מוקדי הפעילויות בהקבלת פני תיירים שירדו מאניות בנמל חיפה. כך עמדנו, ידינו עמוסות ורדים אדומים- (סמל האופן הפנימי) מגישות אותן, עם ברכת ברוכים הבאים, ליורדים מכבש האוניה אל, העיר חיפה, זו שלימים העניקה לדינה את התואר הנכבד יקירת העיר.
לדינה היה חוש הומור. כמעט בכל פגישה הייתה בפיה בדיחה חדשה שהייתה נוסכת אווירת עליצות מסביב. דינה ייסדה את ארכיון המועדון שלנו בבית מילר . אנו חבות לה תודה על כל מסמך, על כל תעודה. על כל תמונה, חוברת ואוגדן גדול כקטן. לפעמים זה דרש מצידה לערוך אחרינו מרדף - אבל לא ויתרה לנו על שום דף. הייתה מרבה לצלם אותנו עוד הרבה לפני המצלמות הדיגיטליות והסמארטפונים למיניהם. לכל המצולמות הייתה מגישה תמונה עם הקדשה. דינה הייתה חברה באגודת הידידים של המדעטק עוד כשנקרא טכנודע ואף חברה בהנהלת אגודת הידידים כאן גם בימים שלא הרגישה טוב הקפידה לבוא לישיבות ההנהלה. המדעטק, שמשמש לנו אכסניה להרבה פעילויות המועדון, היה קרוב מאוד לליבה של דינה וטבעי שהיום ניפגש כאן להעלות את זכרה.
הייתה בדינה אהבה גדולה למשפחתה. ילדיה, נכדיה ואיך לא? לאישה היקר אליהו. כאסירת ציון לאחר שבסיוע המוסד, חילץ אותה מטבעות שרשרות האזיקים המצרים, שב וכבל אותה בעבותות האהבה ובטבעת אחת- אל המוסד הקרוי נישואים ואז בפריז ,חגגו בשניים את יציאת מצרים . דינה הייתה נהגת מיומנת. נהגה בוולבו בכבישים בדרכה עם אליהו לועידות וכנסים, בכביש המהיר או הישן ואליהו לצידה ,לפעמים, קצת נמנם וישן. הוא ידע היטב שגם בחלומות – הוא יכול לסמוך עליה בעיניים עצומות. הוא ידע שטוב שההגה בידיים של נהגת מהירה וזהירה כמו אשתו היקרה. דינה הלכה מאיתנו ועימה עולם ומלואו, ואנו יושבים כאו- אולם ומלואו, ונושאים עימנו זיכרונות כל כך יפים מדינה. ננצור את זכרה בלבנו ברעות ובאהבה.
בנה של דינה אמר דברים בשם המשפחה:
ערב טוב לכולם ,כולכם הכרתם את אימי, את פעילותה ההתנדבותית ואת אישיותה, אבל אינני בטוח שאתם הכרתם את ההיסטוריה המשפחתית שלה ולכן אני כהיסטוריון של המשפחה אנסה לספר לכם מעט על כך . לפני 204 שנים בשנת 1810 חסידים של הגאון מ ווילנה יצאו לארץ ישראל להכין את מסע הגאון מווילנה לארץ הקודש. הוא יצא ובאמצע הדרך התחרט וחזר על עקבותיו, ואילו חסידיו המשיכו לצפת ולאחר כשנה עברו לירושלים. ביניהם הייתה משפחת פ"ח (פיתוחי חותם) רוזנטל. בירושלים הם היו מעשרת האשכנזים הראשונים לצאת מחוץ לחומות ואחד מהם ר' יצחק פ"ח רוזנטל - אבי סבה של אימי היה נציגו של השר מונטיפיורי ולמעשה הקבלן שבנה את משכנות שאננים. נכדו אלברט רוזנטל שהיה סבא שלי, מאס בלימודים בחדר ובתלמוד תורה , ורצה להיות רופא. בגיל צעיר ברח מירושלים והגיע למצריים, שם נהיה רוקח ובעל דרגסטור גדול.
72 שנים לאחר הגעת חסידי הגאון מווילנה לירושלים, בשנת 1882-יצאה העלייה הראשונה המאורגנת לארץ ישראל ממוינשט ומיאסי שברומניה, על גבי האנייה "תטיס" שהיא המייפלאוור של ישראל. חציים ירדו בביירות והלכו ברגל עד לראש פינה והחצי השני המשיך והקים את זיכרון יעקב . בין מקימי ראש פינה היה ישראל גולדנברג שהיה המוכתר הראשון של המושבה והוא הסבא של סבתי רחל אשר נולדה בראש פינה, למדה בצפת ומשם יצאה ללמד עברית ברודוס ולאחר מכן בקהיר. שם הכירה את סבי אלברט , הם נישאו ונולדו להם 3 ילדים - האמצעית היא אמי דינה לבית רוזנטל . שכאשר היו שואלים אותה מניין היא ? היא הייתה עונה בתשובה המיוחדת שלה "הורי וילדי הם צברים."..
למעשה אימי ינקה ציונות בביתה משני ההורים ילידי הארץ, ולא פלא שהצטרפה לתנועת נוער ציונית ואז במאי 1948 עם הכרזת המדינה נגררה מביתה ע"י המשטרה המצרית ונזרקה לכלא ללא משפט למשך 444 ימים ולילות. למעשה הפעם הראשונה שבה אימי סיפרה על התקופה בכלא הייתה לפני חברותיה לאינרוויל, וגם אנו בני משפחתה שמענו על כך יחד אתכם בפעם הראשונה. בפעילותה הציונית היא הכירה חלק מנידוני קהיר שעליהם תשמעו הערב בהרצאה מפי ידידי פרופסור נחם.
ברצוני להודות בשם המשפחה למועדון רוטרי חיפה ולנשיא המכהן משה גן צבי, לנשות האינרוויל ולאגודת הידידים של המדעטק, למנכ"ל המדעטק אלי ולגב' שולמית קירשטיין על הערב המיוחד הזה.
את המרצה הציג חברנו ר/שלום וואנו:
פרופ' נחם אילן נולד באוקטובר 1954 בישראל. נשוי+3, תושב ירושלים. היה בתנועת הצופים הדתיים וכמו נשיאנו משה גן-צבי שירתּ כקצין ביחידה 8200 בחיל המודיעין בין השנים 1997-1978 (פרש בדרגת סגן אלוף). סיים לימודיו בהצטיינות לתואר "בוגר" , בהצטיינות לתואר "מוסמך" ולבסוף לתואר שלישי באוניברסיטה העברית בחוגים לשפה וספרות ערבית. מרצה ומורה מן החוץ בחוג לערבית באוניברסיטת תל-אביב. בחוג המשולב למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן, בחוג לערבית באוניברסיטת חיפה, מרצה בטורו קולג' (ירושלים), במכון לנדר ובמכון שכטר (ירושלים). לפרופ' נחם פרסומים מדעיים רבים, כתב מספר ספרים והדריך מתמחים לעבודות גמר לתארים גבוהים. כיום משמש יו"ר העמותה לזכר קדושי קהיר ועוסק בהדרכה ובהרצאות על נושא זה. פרופ' נחם אילן עומד מזה חמש שנים בראש הקרן להנצחת קדושי קהיר. במסגרת תפקידו והתעניינותו בנושא פגש מספר אנשים, בינהם גם את דינה ואליהו חכים. משיחותיו עימם למד הרבה גם מה "מה" וגם מה"איך" - בנושא ה "עסק ביש" – כישלון של סדרת פעולות חבלה שבוצעו על ידי רשת של חיל המודיעין הישראלי על אדמת מצרים.
המרצה פתח ואמר שעם תום מלחמת העצמאות ישראל הייתה מדינה בהקמה. צה"ל היה חסר ניסיון, בין השאר משום שרוב המגויסים הלכו הביתה. הנחת העבודה בצה"ל הייתה שהסכמי שביתת הנשק לא יחזיקו מעמד ונכונה לנו עוד מלחמה בדרך. באירופה היו עדיין באותה העת מאות אלפי עקורים, וישראל מתוך תודעה שהיא מדינת יהודי כל העולם המשיכה לקלוט פליטים ועולים גם במהלך מלחמת השחרור וגם לאחריה, בשיתוף המוסד לעליה ב'. באביב 1948 עוד היו במצרים 80 אלף יהודים, וב 1950 היו 50 אלף. כמוכן היו יהודים רבים במדינות ערב שמסביב. אחד התרחישים המפחידים היה שמצרים תשתמש ב 50 האלף יהודים כבני ערובה במקרה של חידוש המלחמה בינינו, ומאחר שאנו מדינת כל יהודי העולם יש לחשוב כיצד אפשר למלט בזמן את כל היהודים ממצרים ומדינות ערב האחרות.
בתקופה של 1949 ן 1950, היה אגף מודיעין ו/או חיל מודיעין אלא מחלקת מודיעין במטכ"ל בלבד. מפקדה הראשון היה האלוף חיים הרצוג, ואחריו היה בנימין ג'יבלי, וליחידה שאינה קיימת כיום קראו יחידה 131 . ב1951 ההנחה הייתה שיש לבנות תשתית מודיעינית במצרים , לגייס מתנדבים למשימות מבודדות במקרה שיעלה הצורך בפינוי תכוף של יהודי מצרים. באלכסנדריה נפגשו עם עובדיה דנון ובקהיר עם ד"ר סעדיה.עובדיה דנון היה שליח המוסד לעליה ב' והיה לו משרד תיירות, דבר שהקל עליו לארגן את כל הנדרש לנסיעות לחו"ל.
באותה תקופה ל 90% מיהודי מצריים לא הייתה אפשרות להוציא דרכונים. כ 30 אלף יצאו ממצרים למרות שהיו ללא כסף או ניירות, ולכך דאג המוסד לעליה ב'.
את החוליה הקים אברהם דר, ולדבריו מטרת הקמתה הייתה להפיל את משטרו של פארוק הראשון מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל, מתוך מחשבה שהדבר גם ישרת את מצרים.
הרשת הוקמה בשנת 1952 ואנשיה היו צעירים יהודים תושבי מצרים. מהנדסים שלא יכלו לקבל עבודה, מורים , וגם חברה אחת. כולם עם מוטיבציה גבוהה, משכילים "מורעלים" לרעיון הציונות ולעליה. בשנים 1952-53 הגיעו חלקם לביקורים בארץ. משה מרזוק התגייס לצה"ל , עבר קורס קצינים וכן קורס קציני מודיעין. עם סיום הקורס קיבל מכשיר קשר ומונה למפקד החוליה הקהירית.
ב 1954 הוקמה ברית בגדד בה חברו תורכיה עיראק ואיראן להקמת ברית מזרחית בדומה לנאט"ו בתמיכה אמריקאית ובריטית. הבריטים שלטו במצרים מ 1882 ועד ל 1922, ונשארו עד שנות החמישים לאורך תעל סואץ, וכן ב 11 שדות תעופה במצרים, כולל טייסים, טכנאים, צוותי אוויר וקרקע, וכוח אדם נוסף. אחרי הפיכת הקצינים ב 1952 נדרשו הבריטים לצאת ולעזוב עד אחרון החיילים מאדמת מצרים.
ב 7 בדצמבר 1953 הודיע בן-גוריון על פרישתו מהחיים הפוליטיים, בשל עייפות, והתיישב בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. יום קודם לכן מינה את משה דיין לרמטכ"ל ואת שמעון פרס למנכ"ל משרד הביטחון. לראשונה בישראל נוצר פיצול בין הממשלה בראשות משה שרת ובין שר הבטחון פנחס לבון , שהיה מבכירי מפא"י וההסתדרות אך היה תלוי ברמטכ"ל בתחום הצבאי ובמנכ"ל בתחום הבטחוני. ואז מישהו במשרד הבטחון חשב שצריך לגרום לבריטים שלא לצאת ממצרים, מחשש שעם יציאתם הטנקים המצריים ישטפו את סיני ועד לבאר שבע. ההנחה היתה שמעשי טרור ירגיזו את האמריקאים ויתנו לבריטים עילא להשאר לשמירה על הסדר.
בסוף מאי 1954 הוטלה הפעלת החוליה על אברי אלעד, שהחליף את אברהם דר. אברי גלעד היה בעייתי, משום שנזרק מהצבא , נשפט והורד לדרגת טוראי בגין מעשי ביזה ומכירת מזון בשוק שחור לנצורי ירושלים. בן דור הציע לו משימה שכרוכה בסכנת חיים- לצאת למצרים וליטול פיקוד על הרשת ולהפעילה בסדרת מעשי חבלה כדי לסכסך בין מצרים ומעצמות המערב. הובטח לו שאם הפעולות תבוצענה בהצלחה הוא יזכה למחיקת עברותיו. באחת הגיחות של משה מרזוק לארץ הוא החזיר את מכשיר הקשר שהיה ברשותו כמפקד החוליה וטען שהאנשים אינם כשירים מספיק ואינם מתאימים לבצוע מעשי חבלה, ולמעשה התפטר מניהול החוליה והאחריות לפעולות האורחים והחברים מאזינים בקשב לדברי המרצה פרופ' נחם אילן החבלה שהיה עליהם לבצע.הוא היה ממוצא אוסטרי, וקיבל כיסוי של נאצי לשעבר. אך באחד מביקורו בגרמניה נכנס לשגרירות המצרית, הציג עצמו כקצין ביון ישראלי והפך לסוכן כפול של ישראל והמצרים. פעולות החבלה שלא היו אלא הנחת פצצות תבערה פרימיטיביות (למשל בספריה האמריקאית בקהיר) ,שלא גרמו לנפגעים בנפש, בוצעו בקהיר ואלכסנדריה החל מ-2 ביולי 1954. הפעולה השלישית ב 23 ליולי שהייתה צריכה להתבצע בקולנוע ריו בקהיר נכשלה משום שנרתיק המשקפיים עם חומר הנפץ החל להעלות עשן, ומכל העברים קפצו עליהם אנשי המשטרה והביטחון המצרים, שכנראה קיבלו מידע מוקדם .13 חברי החוליה נעצרו בזה אחר זה חוץ ממפקדם אברי אלעד שנמלט בנסיבות מעוררות חשד. . מקס בינט, לוחם סתר שנשלח על ידי המודיעין הישראלי למשימת איסוף מידע, נתפס בעקבות נפילת הרשת בגלל אי שמירה על עקרון המידור. אחרי 5 חודשי עינויים וחקירות בכלא בקהיר - החליט לשלוח יד בנפשו ב-21 בדצמבר 1954. שלטונות מצרים החליטו לקיים משפט ראווה נגד העצורים ובינואר 1955 הועלו לגרדום שמואל עזר וד"ר משה מרזוק. ששה נאשמים נוספים נדונו למאסר ממושך שניים מחברי החוליה, "קדושי קהיר", הנמצא באחדות מערי ישראל ורחובות מרזוק ועזר בקרית אונו ובתל אביב-יפו, נקראים כך לזכרם. כמו כן נקראו רחובות על שמו של ד"ר משה מרזוק. על שמם קרוי רחוב מרזוק ועזר ביפו.
הגוף שנשא באחריות ל"עסק הביש" היה אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) אולם ראשו, אל"מ בנימין גיבלי, השתדל לטשטש הן את נסיבות המפולת והן את זהות יוזמי הפעולה ההרפתקנית. בלחצו של הרמטכ"ל משה דיין כתב גיבלי דו"ח בו טען כי מי שיזם את הפעולה במצרים היה שר הביטחון פנחס לבון שביום 16 ביולי 1954 זימן אותו לביתו ונתן לו בארבע עיניים את ההוראה להפעיל את הרשת במטרה לעכב את פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. תאריך זה היה נוח מאוד לדיין ששהה באותם ימים בחו"ל אך לא התיישב עם העובדה שרוב הפעולות במצרים בוצעו לפני המועד בו נתן כביכול לבון את ההוראה.
דו"ח גיבלי הדהים את לבון והוא פנה אל ראש הממשלה משה שרת בבקשה לקיים חקירה בלתי תלויה אשר תכריע בין גרסת גיבלי לגרסתו שכל הפעולות במצרים בוצעו שלא בידיעתו. שרת נענה לדרישת לבון וכונן ועדת חקירה חשאית ובה שני חברים: נשיא ביה"מ העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל הראשון יעקב דורי. העד הראשון היה פנחס לבון עצמו וחברי הועדה נטו לקבל את עמדתו. כשעמד גיבלי על חומרת מצבו הוא כפה על פקודיו לשנות דוחות קודמים ולהעיד בוועדה כי פעולות הרשת החלו רק ב 23 ביולי 1954 ובמקביל העלים כל מסמך שסתר טענה זאת. בנוסף המציא לוועדה העתק של מכתב (שכיום ידוע בוודאות שהיה מעשה זיוף) ששלח לרמטכ"ל בתאריך 19 ליולי ובו פסקה ש "על פי הוראתו של לבון" הכניס לפעולה את האנשים במצרים.
במצב עניינים זה החליטו אולשן ודורי שלא להכריע איזו משתי הגרסאות שהוצגו בפניהם היא הנכונה. התיקו ערער קשות את מעמדו של לבון בקרב חבריו לממשלה ולמפלגה ובפברואר 1955 הגיש את התפטרותו. התפתחות דרמטית אירעה בשנת 1957 עם מעצרו וחקירתו של אברי אלעד באשמת מגעים עם אנשי המודיעין המצרי. אז עלה לראשונה החשד כי אלעד שימש סוכן כפול כבר ב 1954 והסגיר את פקודיו לידי המצרים אך בהעדר ראיות חותכות לכך נשפט על עברות קלות יותר. בעת חקירתו בשב"כ התוודה אלעד על תפקידו המרכזי בקשר נגד לבון. גם גילוייו של אלעד לא הביאו לפתיחת חקירה מחודשת אודות "עסק הביש" ולפנחס לבון עצמו לא נמסר על גילויי אלעד ואפילו לא על מעצרו.
ועדה נוספת ועדת כהן קבעה חד משמעית כי ההוראה לפעול במצרים הועברה כבר במאי 1954 ואימתה את כל החשדות על עדויות שקר מתואמות. בעקבות מסקנותיה הופסק שירותו בצה"ל של גיבלי. ועדת שרים נוספת, לאחר שקבלה הודאה של מזכירת גיבלי עכל זיוף מסמכים, פסקה פה אחד כי ה"עסק ביש" בוצע ללא ידיעתו של לבון. כיום ידוע שגיבלי למעשה "שכב על הגדר" בנסותו להגן ולטשטש את אחריותו של מפקדו- הרמטכ"ל משה דיין שנתן את ההוראה.
על יתר חברי החוליה הוטלו עונשי מאסר כבדים: ויקטור לוי, רוברט דסה ופיליפ נתנזון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו שעונתה קשות נדונה למאסר של 15 שנה, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו למאסר של 7 שנים. שניים מהנאשמים זוכו. מפקד החוליה אברי אלעד, שנודע במשך שנים, עקב מגבלות הצנזורה הצבאית, בשם "האדם השלישי", יצא ללא פגע ממצרים לאירופה, ובשנת 1957 עלו חשדות שהוא הסגיר את הרשת למצרים. מחוסר ראיות הוחלט להעמיד את אלעד לדין על אישומים פחותים, שלגביהם היו ראיות מוצקות: החזקת מסמכים סודיים וקיום מגע עם האויב. על עבירות אלה נדון ל-10 שנות מאסר, אותם ריצה במלואן ללא ניכוי שליש באגף האיקסים, ולאחר מכן עזב לארה"ב שם נפטר לא מזמן מסרטן.
. אחדים מהשותפים לעסק הביש, שישבו במאסר במצרים, שוחררו בשנת 1968, במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים. עוד אחת מחידות הפרשה היא מדוע לא שוחררו כבר בחילופי השבויים שלאחר "מבצע קדש" ב 1956, למרות שבידי ישראל היו 5,500 שבויים מצריים בהם הגנרל דיגאווי מושל רצועת עזה, שהיה אב בית הדין שדן את נידוני קהיר. שוחררו אז הטייס אטקס ועוד 3 נחלאים אך כנראה שבשל התנגדות דיין לא שוחררו עצורי קהיר. ב 19973, פנה מאיר עמית לאשכול ודרש לפעול לשחרור שאר האנשים ואיים בהתפטרות. נאצר שטען שהאנשים אינם חיילים אלא טרוריסטים ואינם מתאימים לחילופי שבויים ניתר בסופו של דבר והם שוחררו קצת מאוחר לאירופה. שם חיכו להם נציגים שהציעו להם שינויי זהות והברה לברזיל אך הם סרבו וטענו בלהט שהם היו ונשארו ציונים ודורשים לעלות לישראל. וכך היה והפעם גולדה הייתה השושבין.
אחיו של משה מרזוק, ד"ר יוסף מרזוק פנה בבקשה לנציגי צה"ל לפעול להעלאת הארונות של הרוגי קהיר לארץ, ובעדינות מרמז לו שאין למערכת עניין בכך ויש מתנגדים מתחת לפםני השטח. יוסף מרזוק לא התעצל וכתב מכתב לסאדת בעניין, ולהפתעתו סאדת נעתר והארונות הגיעו ארצה ונטמנו בחלקת קדושי קהיר וחלי הגרדום בהר הרצל בירושלים. הרוגי קהיר- משה מרזוק ושמואל עזר , וכמו כן אלי כהן שנתלה בדמשק- כולם היו מחניכיו של אליהו ברכה בתנועת הנוער הציונית במצרים.
הלקחים לדעתו של המרצה מכל העניין הם שלושה: לקח ראשון- בתחום המודיעין מידור הוא בראש ובראשונה תנאי עילאי למודיעין ופעילות חשאית. לקח שני- חיבת להיות הלימה בין ההכנה לביצוע המשימה, והלקח השלישי הוא שדרושים נהלים כתובים לממשק שבין פוליטיקה וצבא.
--------------------------------
כתב וערך: ר/יורם קנטר
צילומים: ר/יורם נאומן
