הנשיא המכהן צבי ענר, פתח את המפגש מס' 34 של שנת הרוטרי 2011-12 בהקשה על הפעמון שעל שולחן הנשיאות. במסגרת המפגש הנערך בערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, אנו מארחים כמרצה את חברנו הוותיק ר/ צבי פרידמן אשר ישתף אותנו בסיפורו "מסע אישי- גורלו של ילד בעקבות השואה".
את פסוק השבועהביאה חברתנו שלומית קירשטין – היא בחרה לקרוא מספר שירים שנכתבו על ידי ילדים שנצלו ונספו בשואה. למשל : הפרפר - נכתב על ידי פאול פרידמן. נער מגטו טריזנשטאט.
הוא היה אחרון, האחרון שבהם.
צבעו הצהוב היה מר ומסנוור,
כדמעת החמה באבן צחורה כי תקיש,
צבעו כזה, כזה.
בקלות התעופף למרומים,
ודאי רצה לנשק עולמי האחרון.
זה שבעה שבועות אני פה,
"גטואיזירט"
יקיריי מצאוני פה,
גם מרגניות קוראות לעברי,
אף ענף הערמון הלבן בחצר :
ופרפר- לא ראיתי.
הוא היה האחרון -
אין פרפרים בגטו .
את ברכות הרעות הביא חברנו מזכיר הכבוד זאב מטר, אשר ברוח נושא המפגש הקריא גם שיר שכתב בנושא : טיפות הנפש
טיפות טיפות זולגות, רסיסי טל של עצב
מתפשטות על פני הקרקע - זיכרון של הרג.
טיפות טיפות נושרות כמו עלי שלכת
שהשאירה ערומים בקור עד קפאו בשלג.
טיפות טיפות יצרו אגם מאין, מי מרורים
מאחיי שלי שהלכו לעד כאפר.
טיפות טיפות נשפכו כמי ברז כדם אדם נטבח
שדמו משפריץ אל עבר עד אובדן הזכר.
טיפות טיפות - לכל אחת יש נפש מתחברת
אל שם היה שאבד לנצח בתוך משחטת הרג.
טיפות טיפות בלי סוף טיפות דומעות, זולגות ומתייפחות
על עיניים כבויות שנאסר עליהם לעולם עוד לראות.
טיפות טיפות של לב נושם שיד נבל אכזר קטלה
למחוק לעד את משפחתי שלי בלי להשאיר כל זכר
הברכה הבינלאומית הובאה על ידי חברנו ר/דב מעיין: היום לפני 52 שנה, ב 18.04.1906, בשעה 0512 בבוקר, נחרבה העיר סן פרנציסקו שבקליפורניה. בשל רעש אדמה בעצמה של 7.9 לפי סולם ריכטר. את מה שלא נחרב כילתה השריפה הגדולה שפרצה בעקבות הרעש. ברעידת האדמה ניספו 3000 תושבים וכ- 300000 תושבים מתוך אוכלוסייה של 400000 איש נשארו ללא קורת גג. רעידת האדמה הזו הייתה הרעידה המתוקשרת ביותר עד לאותה עת בשל היותה הראשונה שתועדה במצלמות. מוקד רעידת האדמה היה בשבר סן- אנדראס ונמשכה 47 שניות. שבר זה רגיש לרעידות וכל שנה מתרחשות מספר רב של רעידות בעצמות שונות.
הברכה הבינלאומית שלוחה אם כן היום למועדון רוטרי של סן-פרנציסקו, השייך לאזור 5160 Rotary Club of San Francisco . המועדון נוסד בשנת 1908 , ויש בו 178 חברים, הנפגשים כל יום שלישי בצהריים במלון מונאקו. הבה נרימה כוסית של ברכה למועדון הרוטרי של סן פרנציסקו!
הנשיא צבי ענר מסר מידע רלבנטי לגבי יום הזכרון -
חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה - יום זיכרון זה נקבע על ידי הכנסה בחוק ירם הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ט 1959- . בהחילה הנהיגה הכנסת בשנה 1951 , יום זיכרון שנקרא אז "יום השואה ומרד הגטאות". בשנה 1953 נזכר בשמו הנוכחי במסגרת חוק יד ושם. לבסוף חוקק ב 1959- חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעקבות מאבק ציבורי של ניצולי השואה. תחילתו של יום הזיכרון היא עם שקיעה החמה, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרת. כללי הלוח העברי מונעים מיום כ"ז בניסן לחול בשבת, אולם כדי למנוע חפיפה בין יום הזיכרון לבין כניסת השבת או מוצאי שבת, נקבעו בחוק הכללים הבאים:
• אם חל כ"ז בניסן ביום שישי, מוקדם יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום חמישי, כ"ו בניסן.
• אם חל כ"ז בניסן ביום ראשון בשבוע, נדחה יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום שני, כ"ח בניסן (כלל זה הוחל
משנת תשנ"ז 1997- ).
מעיף 2 לחוק קובע את אופיו של יום הזיכרון: ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים ; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך ;הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן ; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו.
אנו מארחים היו את חבר מועדוננו ר/צבי פרידמן, אשר ישתף אותנו ב"מסע אישי- גורלו של ילד בעקבות השואה".
צבי פרידמן פתח וסיפר שהוא נולד לפני 72 שנה בפלשוץ שבסלובקיה.הוגו האב, שהיה אלמן, בא לעיר לחפש אשה. האב היה סוכן של מכונות תפירה "זינגר". העיר פלשוץ הייתה 11 ק"מ מהגבול ההונגרי ותושביה מדברים עד היום הונגרית. בהיותו בן 50 חזר לעיר לביקור שורשים, ומיד זיהה את הבית בו נולד וכן את הבית בו גדל , שניהם עומדים עד עצם היו הזה. בכפר היו 60 משפחות, ואמו הייתה בתו של הגבאי ומתקן הנעליים המקומי. הכפר היה שקט, הייתה בו תחנת רכבת ותו לא. לכל משפחה הייתה עז או שתיים וכמה תרנגולות, ולגויים היו גם חזירים בחצר. כל יהודי המקום היו דתיים ושמרו מצוות, והלכו לבית הכנסת.
בשנת 1944 התקבלה הודעה מהמשטרה המקומית שכל היהודים צריכים להתאסף ליד תחנת הרכבת כשלכל מבוגק מזוודה אחת בלבד.. הוא עצמו, שסבל משיתוק ילדים מגיל חצי שנה לא יכול היה ללכת, ולאימא היה את אחיו התינוק שעוד ינק, אחיו הגדול ואחותו. הם הועלו על רכבת שנסעה כל היום לבודפשט ושם נשלחו לבית הסוהר. הגבר4ים שרוכזו בצד אחד נעלמו תוך זמן קצר כי שולחו למחנות יבודה, ואילו הנשים והילדים הוכנסו לתוך תאי הכלא עם פושעות מקומיות. אמו שהייתה דתייה אמרה לילדיה לא לאכול כי האוכל לא כשר. והציעה להם להחזיק אבנים בפה במקום אוכל. איר כמה ימי שהות בבית הסוהר הם הועברו למחנה מעבר קיסטירצ'ה. שם ישבו מספר ימים ואז הודיעו להם שהסבים והסבתות צריכים לעבור ל"מחנה שיקום" באושוויץ. בעוד שאמהות לילדים עד גיל 14 יכלו לעבור בחסות ובמימון הקהילה היהודית להתגורר בבודפשט. אימו לא רצתה להפרד מההוריה הזקנים, והחליטה להצטרף אליהם ל"שיקום" באושוויץ עם התינוק והאח הגדול, ואותו, את אחותו היידי האם מסרה לאחריו אחותה הקטנה מגדה, ןהשביעה אותה שתשמור על הילדים "עד לשובה מאושוויץ"...וכך האם, והוריה היו באחד המשלוחים האחרונים לאןשוויץ.
הוא והילדים הוחזרו לבודפשט שם פוזרו בין בתי היהודים בגטו. אחותו היידי בת ה 4 חלתה בטיפוס וחולשה מרעב ונפטרה בבית חולים בגטו. ברחובות בודפשט השתוללו אז בריוני צלב הברזל הפשיסטי ההונגרי, והם נהגו לתפוש יהודים, לקשור אותם זה לזה, לירות בראשיהם של הראשון והארון ולהשליך אום לדנובה. מגדה נתפסה פעמיים ובכל פעם עמדו להוציאה להורג על גדות הדנובה אך למזלה ההוצאה להורג בוטלה בשל תלונות ממשלת רומניה כי הגופות מזהמות את מי הדנובה ששמשו לרומנים כמי שתייה. בינתיים התקרבו הרוסים לבודפשט והחל המצור הרוסי של 3 חדשים. בקרבות הקשים נפלו כמאה אלף רוסים ו 70 אלף גרמנים במהלך תקופה זו בודפשט הופצצה קשות על ידי הרוסים והאמריקאים ובגטו לא היה מה לאכול. לאחר הכיבוש הרוסי היו מקרים רבים של התעללות החיילים הרוסים בנערות ובנשים גם יהודיות שהותקפו ונאנסו. לאחר שהמצב התייצב, אמרו להם הרוסים שהם לא הונגרים אלא צ'כים, ולכן עליהם לעבור לפראג שם שלטו האמריקאים. למזלו דוד שלו שלחם בשורות הצבא הרוסי מצא אותו ואת מגדה. היה עליהם לעבור כ 450 ק"מ עד לפראג, והדוד סיב אותו בשלג הכבד. חלקים מהדרך נסעו ברכבות וחלקים הלכו ברגל. עם הגיעם לפראג, הצלב האדום והצבא האמריקאי טיפלו בהם יפה. שמט אותם בבידוד תחילה, קבלו טיפול רפואי וזריקות והוחזקו שם עד 1946. ממשלת אנגליה החליטה אז תחת לחץ יהדות אנגליה, לקבל אלף ילידים יהודים מתחת גיל 16 על חשבון הקהילה היהודית. הם הוטסו במפציצים של ה RAF לסקוטלנד, ומשם הועבר יחד עם מגדה לדרום אנגליה. אציל בריטי בשם בנג'מין דרידג' פתח את שטחי ומבני אחוזתו, והעמיד 20 חדרים לקליטת ילדים פליטים שניצלו מאושוויץ, טריזנשטט ועוד.. רובם דברו גרמנית, איש מהילדים לא ידע אנגלית, והמטפלים לא הבינו הונגרית. הילדים היו מאד חשדנים ולא האמינו לאיש, לאחר הזוועות אותם עברו במחנות והריכוז. חלק מהילדים לא ידע את גילו האמיתי, וכן לא הייתה לכולם זהות מוכרת.
האחוזה בת 460 הדונם הפכה למרכז שיקום ושיבה לחיים מחדש לילדים ניצולי השואה, וסוציולוגים ופסיכולוגים רבים גילו עניין רב בנעשה בה. שלו שנים הלכו לבית הספר במקום, ולאחר מכן הועברו ללונדון. הם נשארו בלווי ומעקב של פסיכולוגים, ורוב הילדים גם עברו פסיכואנליזה. אף אחד מהילדים לא דיבר על עברו, וכל אחד שמר את זיכרונותיו לעצמו.
מגדה למדה להיות אחות, ואילו הוא לאחר בחינות הבגרות ב 1958 פנה לסוכנות שהוא רוצה ודורש לעלות לארץ, והגיע לקיבוץ מעגן מיכאל, למד עברית והתקבל לבית ספר לפיזיוטרפיה. עם הגיעו ארצה חש שהמעגל נסגר, והוא קיים את בקשת אימו להגיע לארץ ישראל.
על הפרויקט המדהים של קליטת ושיקום הילדים ניצולי השואה אותו יזם בנג'מין דרידג' נכתב רבות בספר בהוצאת שוקן שיצא בשנת 1963, ונכתב על ידי שרה מוסקוביץ- "Love Despite Hate" . בספר תמונות רבות מהאחוזה, תמונות מבקרים מפורסמים ביניהם החוקרת המפורסמת מרגרט מיד.
וכך, תחת הרושם העז שהאיר בלבות כולנו סיפורו שלצבי פרידמן, הסתיימה הישיבה. לפי מנהג הרוטרי לא נישאו דברי תודה למרצה שהוא עצמו חבר המועדון, אך כולנו מודים לו על שהסכים לחשוף את סיפורו כנער בשואה.
-----------------------
כתב וערך: יורם קנטר
את פסוק השבועהביאה חברתנו שלומית קירשטין – היא בחרה לקרוא מספר שירים שנכתבו על ידי ילדים שנצלו ונספו בשואה. למשל : הפרפר - נכתב על ידי פאול פרידמן. נער מגטו טריזנשטאט.
הוא היה אחרון, האחרון שבהם.
צבעו הצהוב היה מר ומסנוור,
כדמעת החמה באבן צחורה כי תקיש,
צבעו כזה, כזה.
בקלות התעופף למרומים,
ודאי רצה לנשק עולמי האחרון.
זה שבעה שבועות אני פה,
"גטואיזירט"
יקיריי מצאוני פה,
גם מרגניות קוראות לעברי,
אף ענף הערמון הלבן בחצר :
ופרפר- לא ראיתי.
הוא היה האחרון -
אין פרפרים בגטו .
את ברכות הרעות הביא חברנו מזכיר הכבוד זאב מטר, אשר ברוח נושא המפגש הקריא גם שיר שכתב בנושא : טיפות הנפש
טיפות טיפות זולגות, רסיסי טל של עצב
מתפשטות על פני הקרקע - זיכרון של הרג.
טיפות טיפות נושרות כמו עלי שלכת
שהשאירה ערומים בקור עד קפאו בשלג.
טיפות טיפות יצרו אגם מאין, מי מרורים
מאחיי שלי שהלכו לעד כאפר.
טיפות טיפות נשפכו כמי ברז כדם אדם נטבח
שדמו משפריץ אל עבר עד אובדן הזכר.
טיפות טיפות - לכל אחת יש נפש מתחברת
אל שם היה שאבד לנצח בתוך משחטת הרג.
טיפות טיפות בלי סוף טיפות דומעות, זולגות ומתייפחות
על עיניים כבויות שנאסר עליהם לעולם עוד לראות.
טיפות טיפות של לב נושם שיד נבל אכזר קטלה
למחוק לעד את משפחתי שלי בלי להשאיר כל זכר
הברכה הבינלאומית הובאה על ידי חברנו ר/דב מעיין: היום לפני 52 שנה, ב 18.04.1906, בשעה 0512 בבוקר, נחרבה העיר סן פרנציסקו שבקליפורניה. בשל רעש אדמה בעצמה של 7.9 לפי סולם ריכטר. את מה שלא נחרב כילתה השריפה הגדולה שפרצה בעקבות הרעש. ברעידת האדמה ניספו 3000 תושבים וכ- 300000 תושבים מתוך אוכלוסייה של 400000 איש נשארו ללא קורת גג. רעידת האדמה הזו הייתה הרעידה המתוקשרת ביותר עד לאותה עת בשל היותה הראשונה שתועדה במצלמות. מוקד רעידת האדמה היה בשבר סן- אנדראס ונמשכה 47 שניות. שבר זה רגיש לרעידות וכל שנה מתרחשות מספר רב של רעידות בעצמות שונות.
הברכה הבינלאומית שלוחה אם כן היום למועדון רוטרי של סן-פרנציסקו, השייך לאזור 5160 Rotary Club of San Francisco . המועדון נוסד בשנת 1908 , ויש בו 178 חברים, הנפגשים כל יום שלישי בצהריים במלון מונאקו. הבה נרימה כוסית של ברכה למועדון הרוטרי של סן פרנציסקו!
הנשיא צבי ענר מסר מידע רלבנטי לגבי יום הזכרון -
חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה - יום זיכרון זה נקבע על ידי הכנסה בחוק ירם הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ט 1959- . בהחילה הנהיגה הכנסת בשנה 1951 , יום זיכרון שנקרא אז "יום השואה ומרד הגטאות". בשנה 1953 נזכר בשמו הנוכחי במסגרת חוק יד ושם. לבסוף חוקק ב 1959- חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעקבות מאבק ציבורי של ניצולי השואה. תחילתו של יום הזיכרון היא עם שקיעה החמה, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרת. כללי הלוח העברי מונעים מיום כ"ז בניסן לחול בשבת, אולם כדי למנוע חפיפה בין יום הזיכרון לבין כניסת השבת או מוצאי שבת, נקבעו בחוק הכללים הבאים:
• אם חל כ"ז בניסן ביום שישי, מוקדם יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום חמישי, כ"ו בניסן.
• אם חל כ"ז בניסן ביום ראשון בשבוע, נדחה יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום שני, כ"ח בניסן (כלל זה הוחל
משנת תשנ"ז 1997- ).
מעיף 2 לחוק קובע את אופיו של יום הזיכרון: ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים ; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך ;הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן ; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו.
אנו מארחים היו את חבר מועדוננו ר/צבי פרידמן, אשר ישתף אותנו ב"מסע אישי- גורלו של ילד בעקבות השואה".
צבי פרידמן פתח וסיפר שהוא נולד לפני 72 שנה בפלשוץ שבסלובקיה.הוגו האב, שהיה אלמן, בא לעיר לחפש אשה. האב היה סוכן של מכונות תפירה "זינגר". העיר פלשוץ הייתה 11 ק"מ מהגבול ההונגרי ותושביה מדברים עד היום הונגרית. בהיותו בן 50 חזר לעיר לביקור שורשים, ומיד זיהה את הבית בו נולד וכן את הבית בו גדל , שניהם עומדים עד עצם היו הזה. בכפר היו 60 משפחות, ואמו הייתה בתו של הגבאי ומתקן הנעליים המקומי. הכפר היה שקט, הייתה בו תחנת רכבת ותו לא. לכל משפחה הייתה עז או שתיים וכמה תרנגולות, ולגויים היו גם חזירים בחצר. כל יהודי המקום היו דתיים ושמרו מצוות, והלכו לבית הכנסת.
בשנת 1944 התקבלה הודעה מהמשטרה המקומית שכל היהודים צריכים להתאסף ליד תחנת הרכבת כשלכל מבוגק מזוודה אחת בלבד.. הוא עצמו, שסבל משיתוק ילדים מגיל חצי שנה לא יכול היה ללכת, ולאימא היה את אחיו התינוק שעוד ינק, אחיו הגדול ואחותו. הם הועלו על רכבת שנסעה כל היום לבודפשט ושם נשלחו לבית הסוהר. הגבר4ים שרוכזו בצד אחד נעלמו תוך זמן קצר כי שולחו למחנות יבודה, ואילו הנשים והילדים הוכנסו לתוך תאי הכלא עם פושעות מקומיות. אמו שהייתה דתייה אמרה לילדיה לא לאכול כי האוכל לא כשר. והציעה להם להחזיק אבנים בפה במקום אוכל. איר כמה ימי שהות בבית הסוהר הם הועברו למחנה מעבר קיסטירצ'ה. שם ישבו מספר ימים ואז הודיעו להם שהסבים והסבתות צריכים לעבור ל"מחנה שיקום" באושוויץ. בעוד שאמהות לילדים עד גיל 14 יכלו לעבור בחסות ובמימון הקהילה היהודית להתגורר בבודפשט. אימו לא רצתה להפרד מההוריה הזקנים, והחליטה להצטרף אליהם ל"שיקום" באושוויץ עם התינוק והאח הגדול, ואותו, את אחותו היידי האם מסרה לאחריו אחותה הקטנה מגדה, ןהשביעה אותה שתשמור על הילדים "עד לשובה מאושוויץ"...וכך האם, והוריה היו באחד המשלוחים האחרונים לאןשוויץ.
הוא והילדים הוחזרו לבודפשט שם פוזרו בין בתי היהודים בגטו. אחותו היידי בת ה 4 חלתה בטיפוס וחולשה מרעב ונפטרה בבית חולים בגטו. ברחובות בודפשט השתוללו אז בריוני צלב הברזל הפשיסטי ההונגרי, והם נהגו לתפוש יהודים, לקשור אותם זה לזה, לירות בראשיהם של הראשון והארון ולהשליך אום לדנובה. מגדה נתפסה פעמיים ובכל פעם עמדו להוציאה להורג על גדות הדנובה אך למזלה ההוצאה להורג בוטלה בשל תלונות ממשלת רומניה כי הגופות מזהמות את מי הדנובה ששמשו לרומנים כמי שתייה. בינתיים התקרבו הרוסים לבודפשט והחל המצור הרוסי של 3 חדשים. בקרבות הקשים נפלו כמאה אלף רוסים ו 70 אלף גרמנים במהלך תקופה זו בודפשט הופצצה קשות על ידי הרוסים והאמריקאים ובגטו לא היה מה לאכול. לאחר הכיבוש הרוסי היו מקרים רבים של התעללות החיילים הרוסים בנערות ובנשים גם יהודיות שהותקפו ונאנסו. לאחר שהמצב התייצב, אמרו להם הרוסים שהם לא הונגרים אלא צ'כים, ולכן עליהם לעבור לפראג שם שלטו האמריקאים. למזלו דוד שלו שלחם בשורות הצבא הרוסי מצא אותו ואת מגדה. היה עליהם לעבור כ 450 ק"מ עד לפראג, והדוד סיב אותו בשלג הכבד. חלקים מהדרך נסעו ברכבות וחלקים הלכו ברגל. עם הגיעם לפראג, הצלב האדום והצבא האמריקאי טיפלו בהם יפה. שמט אותם בבידוד תחילה, קבלו טיפול רפואי וזריקות והוחזקו שם עד 1946. ממשלת אנגליה החליטה אז תחת לחץ יהדות אנגליה, לקבל אלף ילידים יהודים מתחת גיל 16 על חשבון הקהילה היהודית. הם הוטסו במפציצים של ה RAF לסקוטלנד, ומשם הועבר יחד עם מגדה לדרום אנגליה. אציל בריטי בשם בנג'מין דרידג' פתח את שטחי ומבני אחוזתו, והעמיד 20 חדרים לקליטת ילדים פליטים שניצלו מאושוויץ, טריזנשטט ועוד.. רובם דברו גרמנית, איש מהילדים לא ידע אנגלית, והמטפלים לא הבינו הונגרית. הילדים היו מאד חשדנים ולא האמינו לאיש, לאחר הזוועות אותם עברו במחנות והריכוז. חלק מהילדים לא ידע את גילו האמיתי, וכן לא הייתה לכולם זהות מוכרת.
האחוזה בת 460 הדונם הפכה למרכז שיקום ושיבה לחיים מחדש לילדים ניצולי השואה, וסוציולוגים ופסיכולוגים רבים גילו עניין רב בנעשה בה. שלו שנים הלכו לבית הספר במקום, ולאחר מכן הועברו ללונדון. הם נשארו בלווי ומעקב של פסיכולוגים, ורוב הילדים גם עברו פסיכואנליזה. אף אחד מהילדים לא דיבר על עברו, וכל אחד שמר את זיכרונותיו לעצמו.
מגדה למדה להיות אחות, ואילו הוא לאחר בחינות הבגרות ב 1958 פנה לסוכנות שהוא רוצה ודורש לעלות לארץ, והגיע לקיבוץ מעגן מיכאל, למד עברית והתקבל לבית ספר לפיזיוטרפיה. עם הגיעו ארצה חש שהמעגל נסגר, והוא קיים את בקשת אימו להגיע לארץ ישראל.
על הפרויקט המדהים של קליטת ושיקום הילדים ניצולי השואה אותו יזם בנג'מין דרידג' נכתב רבות בספר בהוצאת שוקן שיצא בשנת 1963, ונכתב על ידי שרה מוסקוביץ- "Love Despite Hate" . בספר תמונות רבות מהאחוזה, תמונות מבקרים מפורסמים ביניהם החוקרת המפורסמת מרגרט מיד.
וכך, תחת הרושם העז שהאיר בלבות כולנו סיפורו שלצבי פרידמן, הסתיימה הישיבה. לפי מנהג הרוטרי לא נישאו דברי תודה למרצה שהוא עצמו חבר המועדון, אך כולנו מודים לו על שהסכים לחשוף את סיפורו כנער בשואה.
-----------------------
כתב וערך: יורם קנטר
