ציון 60 שנה לחברותו של נג"ל קני גרידינגר
נאומו של נג"ל קני גרידינגר - 60 שנות חברות ברוטרי
הקדמה
מועדון הרוטרי הראשון בישראל היה מועדון ירושלים אשר נוסד בשנת 1929 על ידי מועדון קהיר. ב- 1932 ייסד מועדון ירושלים את מועדון ת"א- יפו ובשנת 1933 ייסד מועדון פורט- סעיד במצרים את מועדוננו- מועדון חיפה.
עד להקמת המדינה שלושת המועדונים הנ"ל היו שיכים לאזור רוטרי משותף שמנה 7 ארצות- מצרים, ירדן, לבנון, סודן, קפריסין, עיראק ופלשתינה ורק בשנת 1948 עם פרוץ מלחמת השחרור הופרדו המועדונים בישראל מהאזור ונהפכו למה שהוגדר כ- Non Districted Area . בינתיים נעשה מאמץ להגדיל את מספר מועדוני הרוטרי בארץ שהגיעו בסוף שנות ה- 50 לשלושים מועדונים ובעזרתו הפעילה של נשיא רוטרי בינ"ל דאז- קליף רנדל קיבלנו ב- 1959 אישור כאזור עצמאי ובפעם הראשונה הפכה ישראל לאזור רשמי של תנועת הרוטרי.
הצטרפתי למועדון בשנת 1951 בימי כהונתו של נשיא לשעבר מתתיהו הינדס (אז מנהל סניף בנק לאומי בהדר הכרמל). בשנת 1960-61 השנה הראשונה שבה ישראל הפכה לאזור רשמי של תנועת הרוטרי היה לי הכבוד לכהן כנשיא המועדון. שנה לאחר מזאת עמדתי בראש הוועדה המארגנת של הוועידה האזורית שהתקיימה בחיפה בתיאטרון העירוני ובאותה ועידה נבחרתי לכהן כנגיד האזור לשנה שלאחר מכן דהיינו 1962-63.
בעצם כאשר חיפשתי אירועים יוצאי דופן בהיסטוריה הרוטריונית שלי לא מצאתי דבר מיוחד לספר עליו. אולי רק אזכיר כי בועידה האזורית "שלי" שהתקיימה בת"א היה אורח הכבוד- עו"ד גדעון האוזנר שלא זמן רב לפני כן סיים בהצלחה לכהן כתובע במשפט אייכמן. היה גם נשיא מועדון איסטנבול בטורקיה ונשיא מועדון טהרן מפרס. בא כוח הנשיא של רוטרי בינ"ל לועידה היה קלמנט מוריי מבלגיה, סגן נשיא רוטרי בינ"ל יצרן פקקים לבקבוקים. לאחר הועידה נאלצתי לסייר איתו בכל מפעלי היין בארץ כאשר בכל מקום הוא לא רק בדק את הפקקים שהיו בשימוש אלא גם טעם מהיין המקומי. למרות שתייתו המופרזת הצלחתי בסופו שלו דבר להעלות אותו בשלום על המטוס בחזרה לבלגיה. אגב, פעמיים לאחר כהונתי כנגיד האזור נשלחתי על ידי נשיא רוטרי בינ"ל כנציג לועידות אזוריות פעם לשוודיה ופעם להולנד. אולם, לאחר פטירת רעייתי דליה ז"ל פסקו השליחויות הנ"ל מאחר והיה זה חוק בלתי כתוב שרעיית הנציג תתלווה אליו.
יכולתי עוד לספר רבות על תקופה זו אבל הגעתי למסקנה שלא יהיה בהם הרבה מהחידוש כלפי כהונת כל נגיד אחר באזור ולכן החלטתי למקד את דבריי בתקופה "הפרה- היסטורית" עוד לפני שהייתי חבר ברוטרי.
וזה הסיפור-
אבי ז"ל היה חבר מייסד (charter member) של מועדון ת"א- יפו בשנת 1932, עוד שנה לפני ייסוד מועדון חיפה. אזכיר עוד שיחד איתו היו כמה אישיים כגון יצחק רוקח ז"ל, זכי שלוש ז"ל (קרוב משפחה של חברנו רוני), חבר הכנסת הראשונה צ'ארלס ששון, ולסלי פנחס אהרון, וולף צגלה ונדמה לי גם מאיר דיזנגוף. יחד איתם היו מספר לא קטן של אנגלים שמילאו תפקידים במסגרת המנדט ובעיקר התגוררו ביפו.
מכאן אעבור לחודש יוני 1941, השנה השנייה למלחמת העולם כאשר הצבא הנאצי בראשות גנרל רומל עמדה באל- עלמיין על גבול מצרים ומאידך חנו גם יחידות של הצבא הגרמני בסוריה והייתה סכנה מאוד מוחשית שצעדם הבא יהיה פלישה לפלשתינה ואז גורל הישוב היהודי עמד בפני סכנת כליה. למזלי הצבא הבריטי החליט לפנות את כל אזרחי בריטניה מהארץ והובילו אותנו ברכבת לנמל סואץ ומשם באוניות לדרום אפריקה. בין המפונים הייתה משפחתנו- נתינים בריטים שעלו מאנגליה לשבת בפלשתינה בשנת 1929, אבי ז"ל, אמי ז"ל, 3 מאחיותיי ואנוכי שהייתי עדין תלמיד בביה"ס הריאלי וכן ילדה בת שנה וחצי של אחותי הבכירה ובן בן חצי שנה של אחותי השנייה. מעניין אולי לציין כי בין הנתינים הבריטים שפונו אז הייתה גם משפחת אמבש שהבת האחת אורה התחתנה יותר מאוחר עם חיים הרצוג ז"ל והבת השנייה סוזי שהתחתנה שנים רבות לאחר מכן עם אבא אבן ז"ל.
כולנו עלינו לאונייה בנמל סואץ ויצאנו בשיירה מוגנת ע"י משחטות בריטיות לכיוון דרום אפריקה. הנסיעה ארכה כ- 17 יום מאחר והשיירה שינתה מפעם לפעם כיוון מחשש לצוללות גרמניות ששרצו אז באוקיאנוס ההודי. אחרי מסע תלאות בתנאים לא תנאים הגענו סוף סוף לנמל דרבן בדרום אפריקה ואז עלה פקיד מחלקת ההגירה הדרום אפריקאית לבדוק את הדרכונים. כל משפחתנו הבוגרים היו ילידי אנגליה ונשאו דרכונים בריטים ולא הייתה בעיה כלפיהם, אולם שני הקטנים שנולדו בפלשתינה נשאו דרכונים פלשתינאים ופקיד ההגירה פסק בהחלטיות- הם אינם יכולים לרדת חוף הדרום אפריקאי. מה האלטרנטיבה? שאל אבי ז"ל, התשובה הייתה שימשיכו עם האונייה עד אוסטרליה מסע של עוד כ- 3 שבועות. אבל אבי ז"ל התעקש ודרש לראות את מנהל מחלקת ההגירה וכעבור כשעה הופיע הנ"ל על סיפון האונייה ונפגש עם אבי. וכאן קרה הפלא לנגד עיני המשתאות, שני האנשים הסתכלו אחד על השני ופתאום ראיתי שהם מתחבקים ולוחצים ידיים בחמימות. בתחילה לא הבנתי מה קורה אולם לאחר התבוננות ראיתי שמנהל מחלקת ההגירה עונד את סמל הרוטרי וכמובן שאבי ז"ל תמיד ענד את הסמל שלו. בקיצור תוך רבע שעה הסתדר העניין ושני "המרגלים" הקטנים קיבלו אשרת כניסה ל-3 חודשים לדרום אפריקה. מאוחר יותר נפתרה הבעיה העקרונית בפרלמנט הדרום אפריקאי שהחליט כי גם נתינים של מנדט בריטי רשאים לשהות בארצם.
הייתה זו פגישתי הראשונה עם תנועת הרוטרי שחובקת עולם ומונה בין שורותיה מטובי העם. לא פלא שכאשר הוצע לי להצטרף כחבר בתנועה ולאחר ששמעתי כל כך הרבה על פעילות התנועה, מטרותיה ומעשיה הטובים, הסכמתי בהתלהבות להצטרף למועדון חיפה ולתנועה.
נאומו של נג"ל קני גרידינגר - 60 שנות חברות ברוטרי
הקדמה
מועדון הרוטרי הראשון בישראל היה מועדון ירושלים אשר נוסד בשנת 1929 על ידי מועדון קהיר. ב- 1932 ייסד מועדון ירושלים את מועדון ת"א- יפו ובשנת 1933 ייסד מועדון פורט- סעיד במצרים את מועדוננו- מועדון חיפה.
עד להקמת המדינה שלושת המועדונים הנ"ל היו שיכים לאזור רוטרי משותף שמנה 7 ארצות- מצרים, ירדן, לבנון, סודן, קפריסין, עיראק ופלשתינה ורק בשנת 1948 עם פרוץ מלחמת השחרור הופרדו המועדונים בישראל מהאזור ונהפכו למה שהוגדר כ- Non Districted Area . בינתיים נעשה מאמץ להגדיל את מספר מועדוני הרוטרי בארץ שהגיעו בסוף שנות ה- 50 לשלושים מועדונים ובעזרתו הפעילה של נשיא רוטרי בינ"ל דאז- קליף רנדל קיבלנו ב- 1959 אישור כאזור עצמאי ובפעם הראשונה הפכה ישראל לאזור רשמי של תנועת הרוטרי.
הצטרפתי למועדון בשנת 1951 בימי כהונתו של נשיא לשעבר מתתיהו הינדס (אז מנהל סניף בנק לאומי בהדר הכרמל). בשנת 1960-61 השנה הראשונה שבה ישראל הפכה לאזור רשמי של תנועת הרוטרי היה לי הכבוד לכהן כנשיא המועדון. שנה לאחר מזאת עמדתי בראש הוועדה המארגנת של הוועידה האזורית שהתקיימה בחיפה בתיאטרון העירוני ובאותה ועידה נבחרתי לכהן כנגיד האזור לשנה שלאחר מכן דהיינו 1962-63.
בעצם כאשר חיפשתי אירועים יוצאי דופן בהיסטוריה הרוטריונית שלי לא מצאתי דבר מיוחד לספר עליו. אולי רק אזכיר כי בועידה האזורית "שלי" שהתקיימה בת"א היה אורח הכבוד- עו"ד גדעון האוזנר שלא זמן רב לפני כן סיים בהצלחה לכהן כתובע במשפט אייכמן. היה גם נשיא מועדון איסטנבול בטורקיה ונשיא מועדון טהרן מפרס. בא כוח הנשיא של רוטרי בינ"ל לועידה היה קלמנט מוריי מבלגיה, סגן נשיא רוטרי בינ"ל יצרן פקקים לבקבוקים. לאחר הועידה נאלצתי לסייר איתו בכל מפעלי היין בארץ כאשר בכל מקום הוא לא רק בדק את הפקקים שהיו בשימוש אלא גם טעם מהיין המקומי. למרות שתייתו המופרזת הצלחתי בסופו שלו דבר להעלות אותו בשלום על המטוס בחזרה לבלגיה. אגב, פעמיים לאחר כהונתי כנגיד האזור נשלחתי על ידי נשיא רוטרי בינ"ל כנציג לועידות אזוריות פעם לשוודיה ופעם להולנד. אולם, לאחר פטירת רעייתי דליה ז"ל פסקו השליחויות הנ"ל מאחר והיה זה חוק בלתי כתוב שרעיית הנציג תתלווה אליו.
יכולתי עוד לספר רבות על תקופה זו אבל הגעתי למסקנה שלא יהיה בהם הרבה מהחידוש כלפי כהונת כל נגיד אחר באזור ולכן החלטתי למקד את דבריי בתקופה "הפרה- היסטורית" עוד לפני שהייתי חבר ברוטרי.
וזה הסיפור-
אבי ז"ל היה חבר מייסד (charter member) של מועדון ת"א- יפו בשנת 1932, עוד שנה לפני ייסוד מועדון חיפה. אזכיר עוד שיחד איתו היו כמה אישיים כגון יצחק רוקח ז"ל, זכי שלוש ז"ל (קרוב משפחה של חברנו רוני), חבר הכנסת הראשונה צ'ארלס ששון, ולסלי פנחס אהרון, וולף צגלה ונדמה לי גם מאיר דיזנגוף. יחד איתם היו מספר לא קטן של אנגלים שמילאו תפקידים במסגרת המנדט ובעיקר התגוררו ביפו.
מכאן אעבור לחודש יוני 1941, השנה השנייה למלחמת העולם כאשר הצבא הנאצי בראשות גנרל רומל עמדה באל- עלמיין על גבול מצרים ומאידך חנו גם יחידות של הצבא הגרמני בסוריה והייתה סכנה מאוד מוחשית שצעדם הבא יהיה פלישה לפלשתינה ואז גורל הישוב היהודי עמד בפני סכנת כליה. למזלי הצבא הבריטי החליט לפנות את כל אזרחי בריטניה מהארץ והובילו אותנו ברכבת לנמל סואץ ומשם באוניות לדרום אפריקה. בין המפונים הייתה משפחתנו- נתינים בריטים שעלו מאנגליה לשבת בפלשתינה בשנת 1929, אבי ז"ל, אמי ז"ל, 3 מאחיותיי ואנוכי שהייתי עדין תלמיד בביה"ס הריאלי וכן ילדה בת שנה וחצי של אחותי הבכירה ובן בן חצי שנה של אחותי השנייה. מעניין אולי לציין כי בין הנתינים הבריטים שפונו אז הייתה גם משפחת אמבש שהבת האחת אורה התחתנה יותר מאוחר עם חיים הרצוג ז"ל והבת השנייה סוזי שהתחתנה שנים רבות לאחר מכן עם אבא אבן ז"ל.
כולנו עלינו לאונייה בנמל סואץ ויצאנו בשיירה מוגנת ע"י משחטות בריטיות לכיוון דרום אפריקה. הנסיעה ארכה כ- 17 יום מאחר והשיירה שינתה מפעם לפעם כיוון מחשש לצוללות גרמניות ששרצו אז באוקיאנוס ההודי. אחרי מסע תלאות בתנאים לא תנאים הגענו סוף סוף לנמל דרבן בדרום אפריקה ואז עלה פקיד מחלקת ההגירה הדרום אפריקאית לבדוק את הדרכונים. כל משפחתנו הבוגרים היו ילידי אנגליה ונשאו דרכונים בריטים ולא הייתה בעיה כלפיהם, אולם שני הקטנים שנולדו בפלשתינה נשאו דרכונים פלשתינאים ופקיד ההגירה פסק בהחלטיות- הם אינם יכולים לרדת חוף הדרום אפריקאי. מה האלטרנטיבה? שאל אבי ז"ל, התשובה הייתה שימשיכו עם האונייה עד אוסטרליה מסע של עוד כ- 3 שבועות. אבל אבי ז"ל התעקש ודרש לראות את מנהל מחלקת ההגירה וכעבור כשעה הופיע הנ"ל על סיפון האונייה ונפגש עם אבי. וכאן קרה הפלא לנגד עיני המשתאות, שני האנשים הסתכלו אחד על השני ופתאום ראיתי שהם מתחבקים ולוחצים ידיים בחמימות. בתחילה לא הבנתי מה קורה אולם לאחר התבוננות ראיתי שמנהל מחלקת ההגירה עונד את סמל הרוטרי וכמובן שאבי ז"ל תמיד ענד את הסמל שלו. בקיצור תוך רבע שעה הסתדר העניין ושני "המרגלים" הקטנים קיבלו אשרת כניסה ל-3 חודשים לדרום אפריקה. מאוחר יותר נפתרה הבעיה העקרונית בפרלמנט הדרום אפריקאי שהחליט כי גם נתינים של מנדט בריטי רשאים לשהות בארצם.
הייתה זו פגישתי הראשונה עם תנועת הרוטרי שחובקת עולם ומונה בין שורותיה מטובי העם. לא פלא שכאשר הוצע לי להצטרף כחבר בתנועה ולאחר ששמעתי כל כך הרבה על פעילות התנועה, מטרותיה ומעשיה הטובים, הסכמתי בהתלהבות להצטרף למועדון חיפה ולתנועה.
