פרשת האחים פינאלי - אורח המועדון – גדי פינאלי. נולד ב – 1942 בצרפת, עלה ארצה ב – 1953. טכנאי תעשיה וניהול, שרת בצה"ל 22 שנים והשתחרר כרב סרן. בשנת 1998 פרש מבזק וכיום הוא גמלאי. נשוי + 2 + 4 נכדים. חבר מועדון רוטרי קישון משנת 1984 . לגדי אח בשם ראובן (רוברט) המבוגר מימנו בשנה .
מדובר במקרה היחיד בו היהדות "ניצחה" את הכנסייה, האחים פינאלי התייתמו מהוריהם אשר נשלחו להשמדה באושוויץ. הילדים האחים הוחבאו ע"י נוצרים בחסות הכנסייה הקתולית. בתום המלחמה הגיעו קרובי משפחתם ובקשו לקבלם, אך הכנסייה התנגדה לכך. בסוף, בלחץ בתי המשפט והתקשורת, נאלצה הכנסייה להחזיר את הילדים למשפחתם. עם עלייתו של היטלר לשלטון, הוריו של מר פינאלי, (אביו היה רופא), ברחו מאוסטריה, והגיעו לצרפת. הם הגיעו לגרנובל, שם הוריו הוכרו כפליטים פוליטיים, והורשו לגור בצרפת ולעסוק ברפואה בקרב מחנות הפליטים. בתחילה לא הייתה בעיה ליהודים. ביום הם התהלכו בחופשיות, אך בלילה היו חייבים לשהות בביתם. אחיו נולד ב – 1941. הוריו היו מסורתיים, ומלו את בניהם.
באחד הלילות, יצא אביו לביקור רפואי אצל חולה, ומאז לא שב. הילדים ישנו אצל השכנה הנוצרייה. השמעות אמרו שהייתה הלשנה. הנאצים אסרו גם את האם ואת חברתה. ההורים הועברו לאושוויץ, במשלוח מס' 69. גם באושוויץ אביו הוסיף לעסוק ברפואה. ההורים השאירו כסף ותכשיטים לשכנים וחברים, על מנת שידאגו לילדיהם, באם ישארו ללא הורים. השכנה שהסתירה את הילדים, פנתה לנזירות בגרנובל, ולאשה שהייתה מנהלת מעון ילדים של העריה , בשם מדמויזל בראן (( Brun . העברתם של הילדים לאותה מנהלת המעון, שהייתה בעלת מעמד חברתי גבוה, הצילה את חייהם. יחד עם האחים, הועברו גם ילדים נוספים.
ב – 1945, החלו בני משפחה לברר את גורלם של הילדים, ופנתה לעירייה בשאלה האם ידוע על כך דבר מה. העירייה השיבה. כי ההורים נעלמו במלחמה, אך הילדים ניצלו, והם נמצאים במעון. הדודה, שהתגוררה בניו זילנד, ביקשה להעביר את הילדים לחזקתה. בינתיים, מנהלת המעון מונתה כאפוטרופסית לילדים והטבילה אותם לנצרות . המשפחה, בסיוע הצלב האדום, סידרו לילדים אישורי מעבר, כדי שיוכלו לצאת מצרפת לניוזאלנד אך מדמויזאל בראן טענה שהילדים חולים, ואינם כשירים לעמוד בנסיעה כה ארוכה. דודתם ממשפחת רוזנר מגדרה (אחות אביהם ) לא ויתרה, ובסיוע התנועה הקיבוצית, יצרו קשר עם מהנדס בגרנובל, בשם משה קלר, ובקשה ממנו לעזור בנושא. מדמויזל בראן לא אפשרה למשה קלר לראות את הילדים. באותה תקופה, חברים אחרים של ההורים היו מתראים עם הילדים.
ב 1948 הועברו הילדים לאיטליה, ליד לוגנו, לפנימייה של מנזר. הדביקו להם שם חדש – "קדרי", ורופא בשם זה שימש שם כאפוטרופוס לילדים כלפי הכמרים במנזר/פנימייה . הילדים היו שבויים במנזר במשך שנה תמימה,לא הורשו לדבר בינהם בצרפתית , בכיתה אשר למדו ישבו גילאי ארבע כתות, בכל שורה גילאי כתה אחרת .
משה קלר הגיש לבית המשפט בגרנובל , בשם המשפחה , תביעה להחזרת הילדים למשפחתם היהודית . אם כי הילדים היו קטנים באותה תקופה, עובדת היותם יהודים הייתה ידועה להם, והם חששו שמא יחטפו אותם לפלסטינה.. על מנת להסתיר את האחים, הם הועברו ממקום אחד למשנהו בצרפת והיו תקופות שהופרדו .
בית המשפט דרש שהילדים יופיעו בפני שופט, אשר שאלם היכן הם רוצים להיות. תשובתם הייתה – אצל " אמא בראן ". התקשורת החלה לגלות עניין בנושא. העניין זכה לפרסום רב , אך הכנסייה עדיין המשיכה להסתיר את הילדים.
ב – 1952, בית הדין הגבוה לצדק בפאריס קבע כי יש להחזיר את הילדים למשפחה, והטיל על המשטרה לאתר את הילדים, ולהשיבם. הקהילה הקתולית התנגדה. דעת הקהל נעה בין שתי הדעות. הגב' בראן הואשמה בביזיון בית הדין, ונאסרה. הכנסייה נדרשה להסביר את מעשיה.האחים הועברו לבאיון שוב למנזר/פנימייה וכאשר לאחר מיספר ימים הם התגלו הגיע משה קלר על מנת לקבלם אז הוברר כי באישון לילה הם הוברחו למסתור חדש . היה כאן שיתוף פעולה של השופט התורן עם מנהל המנזר, אשר היה חברו. שוב אסור היה להם לצאת מחדרם והיה עליהם להימנע מלגשת לחלונות החדר . באותו זמן, הילדים היו כבר כבני 12. הם קראו עיתונים, והיו מודעים למצבם. בעיתונים נכתבו סיפורים מוטעים על אודותיהם.
הילדים הועברו לקרבת גבול ספרד, באזור הבסקים,,בעזרתו של מבריח הוברחו לספרד דרך הפיראניים המושלגים . הם הלכו שש שעות בשלג וכמרים בסקים קבלו לידיהם את הילדים. הם שהו בספרד במשך חצי שנה, בפרוד זה מזה, ולמדו שוב שפה חדשה – ספרדית. מטרתם של החוטפים הייתה למשוך את הזמן עד שהילדים יגיעו לגיל 18, וכך יישארו נוצרים. פעם בחודש הפגישו את הילדים ביערות, כדי שיוכלו לשחק יחד, ולאחר מכן הופרדו שוב.
לבסוף, הוחלט בוותיקן להחזיר את הילדים, וזאת בשל הנזקים שנגרמו לשמם על ידי התקשורת וההתפלגות בעד ונגד שהחריפה בין המאמינים הקתולים . ב – 23.6.1953, חזרו הילדים לפריז, וזאת בעזרתה של אשה בשם ריוייאר ,( ב 2003 קיבלה הכרה כחסידת אומות העולם עקב פועלה בהצלת ילדים בזמן המלחמה ואחריה ) אשר תווכה בין המשפחה לכנסייה. ריוייאר נסעה פעמים רבות בין צרפת למדריד. התעורר שם קושי, כאשר נשיא ספרד פרנקו התנגד להחזרת הילדים, בגלל סכסוך בינו לבין הבסקים. הבסקים כנראה רצו להיפטר מהילדים,ודאגו לקיים את הוראות הוותיקן .הילדים הועברו לפריס בעזרת כומר צרפתי . שם נפגשו עם הדודים, ולאחר מכן עלו לישראל.
בתום ההרצאה המעניינת והמאלפת, נשאלו מספר שאלות, חלקן קשות.
אחת מהן היתה – מה חלקם של יהודי צרפת בפתרון בעיה בשנים 1952-1953?
מה עשתה מדינת ישראל בכדי לעזור ולהציל את הילדים מידי הכנסייה?
התשובה היא כנראה שבאותה תקופה המדינה לא רצתה להסתכסך ולהתעמת עם ממשלת צרפת וכנראה גם לא עם הוותיקן .
כתב: נפתלי בלבן
מועדון רוטרי חיפה
מדובר במקרה היחיד בו היהדות "ניצחה" את הכנסייה, האחים פינאלי התייתמו מהוריהם אשר נשלחו להשמדה באושוויץ. הילדים האחים הוחבאו ע"י נוצרים בחסות הכנסייה הקתולית. בתום המלחמה הגיעו קרובי משפחתם ובקשו לקבלם, אך הכנסייה התנגדה לכך. בסוף, בלחץ בתי המשפט והתקשורת, נאלצה הכנסייה להחזיר את הילדים למשפחתם. עם עלייתו של היטלר לשלטון, הוריו של מר פינאלי, (אביו היה רופא), ברחו מאוסטריה, והגיעו לצרפת. הם הגיעו לגרנובל, שם הוריו הוכרו כפליטים פוליטיים, והורשו לגור בצרפת ולעסוק ברפואה בקרב מחנות הפליטים. בתחילה לא הייתה בעיה ליהודים. ביום הם התהלכו בחופשיות, אך בלילה היו חייבים לשהות בביתם. אחיו נולד ב – 1941. הוריו היו מסורתיים, ומלו את בניהם.
באחד הלילות, יצא אביו לביקור רפואי אצל חולה, ומאז לא שב. הילדים ישנו אצל השכנה הנוצרייה. השמעות אמרו שהייתה הלשנה. הנאצים אסרו גם את האם ואת חברתה. ההורים הועברו לאושוויץ, במשלוח מס' 69. גם באושוויץ אביו הוסיף לעסוק ברפואה. ההורים השאירו כסף ותכשיטים לשכנים וחברים, על מנת שידאגו לילדיהם, באם ישארו ללא הורים. השכנה שהסתירה את הילדים, פנתה לנזירות בגרנובל, ולאשה שהייתה מנהלת מעון ילדים של העריה , בשם מדמויזל בראן (( Brun . העברתם של הילדים לאותה מנהלת המעון, שהייתה בעלת מעמד חברתי גבוה, הצילה את חייהם. יחד עם האחים, הועברו גם ילדים נוספים.
ב – 1945, החלו בני משפחה לברר את גורלם של הילדים, ופנתה לעירייה בשאלה האם ידוע על כך דבר מה. העירייה השיבה. כי ההורים נעלמו במלחמה, אך הילדים ניצלו, והם נמצאים במעון. הדודה, שהתגוררה בניו זילנד, ביקשה להעביר את הילדים לחזקתה. בינתיים, מנהלת המעון מונתה כאפוטרופסית לילדים והטבילה אותם לנצרות . המשפחה, בסיוע הצלב האדום, סידרו לילדים אישורי מעבר, כדי שיוכלו לצאת מצרפת לניוזאלנד אך מדמויזאל בראן טענה שהילדים חולים, ואינם כשירים לעמוד בנסיעה כה ארוכה. דודתם ממשפחת רוזנר מגדרה (אחות אביהם ) לא ויתרה, ובסיוע התנועה הקיבוצית, יצרו קשר עם מהנדס בגרנובל, בשם משה קלר, ובקשה ממנו לעזור בנושא. מדמויזל בראן לא אפשרה למשה קלר לראות את הילדים. באותה תקופה, חברים אחרים של ההורים היו מתראים עם הילדים.
ב 1948 הועברו הילדים לאיטליה, ליד לוגנו, לפנימייה של מנזר. הדביקו להם שם חדש – "קדרי", ורופא בשם זה שימש שם כאפוטרופוס לילדים כלפי הכמרים במנזר/פנימייה . הילדים היו שבויים במנזר במשך שנה תמימה,לא הורשו לדבר בינהם בצרפתית , בכיתה אשר למדו ישבו גילאי ארבע כתות, בכל שורה גילאי כתה אחרת .
משה קלר הגיש לבית המשפט בגרנובל , בשם המשפחה , תביעה להחזרת הילדים למשפחתם היהודית . אם כי הילדים היו קטנים באותה תקופה, עובדת היותם יהודים הייתה ידועה להם, והם חששו שמא יחטפו אותם לפלסטינה.. על מנת להסתיר את האחים, הם הועברו ממקום אחד למשנהו בצרפת והיו תקופות שהופרדו .
בית המשפט דרש שהילדים יופיעו בפני שופט, אשר שאלם היכן הם רוצים להיות. תשובתם הייתה – אצל " אמא בראן ". התקשורת החלה לגלות עניין בנושא. העניין זכה לפרסום רב , אך הכנסייה עדיין המשיכה להסתיר את הילדים.
ב – 1952, בית הדין הגבוה לצדק בפאריס קבע כי יש להחזיר את הילדים למשפחה, והטיל על המשטרה לאתר את הילדים, ולהשיבם. הקהילה הקתולית התנגדה. דעת הקהל נעה בין שתי הדעות. הגב' בראן הואשמה בביזיון בית הדין, ונאסרה. הכנסייה נדרשה להסביר את מעשיה.האחים הועברו לבאיון שוב למנזר/פנימייה וכאשר לאחר מיספר ימים הם התגלו הגיע משה קלר על מנת לקבלם אז הוברר כי באישון לילה הם הוברחו למסתור חדש . היה כאן שיתוף פעולה של השופט התורן עם מנהל המנזר, אשר היה חברו. שוב אסור היה להם לצאת מחדרם והיה עליהם להימנע מלגשת לחלונות החדר . באותו זמן, הילדים היו כבר כבני 12. הם קראו עיתונים, והיו מודעים למצבם. בעיתונים נכתבו סיפורים מוטעים על אודותיהם.
הילדים הועברו לקרבת גבול ספרד, באזור הבסקים,,בעזרתו של מבריח הוברחו לספרד דרך הפיראניים המושלגים . הם הלכו שש שעות בשלג וכמרים בסקים קבלו לידיהם את הילדים. הם שהו בספרד במשך חצי שנה, בפרוד זה מזה, ולמדו שוב שפה חדשה – ספרדית. מטרתם של החוטפים הייתה למשוך את הזמן עד שהילדים יגיעו לגיל 18, וכך יישארו נוצרים. פעם בחודש הפגישו את הילדים ביערות, כדי שיוכלו לשחק יחד, ולאחר מכן הופרדו שוב.
לבסוף, הוחלט בוותיקן להחזיר את הילדים, וזאת בשל הנזקים שנגרמו לשמם על ידי התקשורת וההתפלגות בעד ונגד שהחריפה בין המאמינים הקתולים . ב – 23.6.1953, חזרו הילדים לפריז, וזאת בעזרתה של אשה בשם ריוייאר ,( ב 2003 קיבלה הכרה כחסידת אומות העולם עקב פועלה בהצלת ילדים בזמן המלחמה ואחריה ) אשר תווכה בין המשפחה לכנסייה. ריוייאר נסעה פעמים רבות בין צרפת למדריד. התעורר שם קושי, כאשר נשיא ספרד פרנקו התנגד להחזרת הילדים, בגלל סכסוך בינו לבין הבסקים. הבסקים כנראה רצו להיפטר מהילדים,ודאגו לקיים את הוראות הוותיקן .הילדים הועברו לפריס בעזרת כומר צרפתי . שם נפגשו עם הדודים, ולאחר מכן עלו לישראל.
בתום ההרצאה המעניינת והמאלפת, נשאלו מספר שאלות, חלקן קשות.
אחת מהן היתה – מה חלקם של יהודי צרפת בפתרון בעיה בשנים 1952-1953?
מה עשתה מדינת ישראל בכדי לעזור ולהציל את הילדים מידי הכנסייה?
התשובה היא כנראה שבאותה תקופה המדינה לא רצתה להסתכסך ולהתעמת עם ממשלת צרפת וכנראה גם לא עם הוותיקן .
כתב: נפתלי בלבן
מועדון רוטרי חיפה
